כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שבת, 17 בפברואר 2018

הטקסט של הרצאת ה-TEDx שלי, בעברית



ההרצאה בערוץ היוטיוב שלי, עם כתוביות בעברית 


מה קורה לשיירים הדיגיטליים שלנו אחרי שאנו מתים?  


ב-2011 הופיע בחשבון הדוא"ל שלי מייל מאחי.
לא היה לו נושא, וההודעה הכילה קישור בודד.
במשך שלושת השבועות הבאים הגיעו כמה הודעות כאלו, ואני המשכתי להרגיש מתוסכלת וחסרת אונים.

המיילים האלו הגיעו באפריל. 
חודש לפני כן, במרץ, אחי נהרג מפגיעת מכונית.

המיילים האלו לא נכתבו על ידו: חשבון הדוא"ל שלו נפרץ, וכל רשימת התפוצה שלו קיבלה שורה של הודעות זבל, עד שהחשבון סומן ונסגר.

כשלקחתי על עצמי “לקפל” את חייו הדיגיטליים של אחי בצורה מסודרת ומכובדת – בדיוק כמו שהמשפחה שלנו עשתה עם חייו הפיזיים – לא היה לי מושג לא למה אני מכניסה את עצמי ולא עד כמה זה יהיה קשה.
זו הסיבה שהתחלתי לכתוב על מוות בעידן הדיגיטלי: מאז שהכרתי את עולם ה”מוות הדיגיטלי” הרגשתי צורך עז להציג אותו לאחרים – מבלי שיאלצו קודם לכן לאבד בעצמם אדם קרוב.

"מוות דיגיטלי" הוא מונח המתאר את כל מה שקורה – או לא קורה – למידע ולמכשירים הדיגיטליים, לחשבונות האינטרנט ולנוכחות הוירטואלית שלנו אחרי מותנו.

האם חשבתם פעם כמה חשבונות אינטרנט יש לכם - מהסוג שנכנסים אליהם עם שם משתמש וסיסמה?
כנראה שיש לכם יותר “חשבונות אישיים” ממה שאתם חושבים: המונח הזה מתייחס לכל מה שאנחנו נכנסים אליו באינטרנט עם שם משתמש וסיסמה: כל אתרי האינטרנט שאי פעם נרשמנו אליהם.
מחקר משנת 2015 גילה שלמשתמש הממוצע יש 90 חשבונות כאלו, כשהמספר צפוי להכפיל את עצמו כל חמש שנים.
נשמע הרבה, נכון? 
אני יודעת שאני הופתעתי כשבדקתי את מנהל הסיסמאות שאני משתמשת בו: הוא מכיל כרגע שמות משתמש וסיסמאות שלי ל-253 חשבונות אינטרנט.
בהנחה שכמה מהם כבר לא רלוונטיים, כמה מהם כפולים, ועוד כמה הם פשוט גישות לויי-פיי, זה עדיין משאיר אותנו עם כמה? – 150? 200?

המרחב והמכשירים הדיגיטליים שלנו מחזיקים למעשה את כל היבטי החיים שלנו:
מאוספי מוזיקה, סרטים, ספרים, טקסטים, תמונות, וידיאו, זכרונות של חיים שלמים – דרך חשבונות בנק, מסמכים ודו"חות מקצועיים או אישיים לניהול הבית או העסק – ועד למטא-דאטה שלנו.
אחרי שאנחנו כבר לא נהיה, כל זה ימשיך להתקיים.

זו בעיה לא פתורה כי ברוב המקרים אנחנו לא יודעים את הסיסמאות אחד/ת של השני/ה – שלא לדבר על כל 90 או 253 הסיסמאות - וגם לא את רצון הנפטר, כי זה אף פעם לא עלה לדיון.

ברוב המקרים אנחנו לא יודעים מהי המדיניות שלאחר המוות של האתרים שאנחנו משתמשים בהם. 
גם אם אתם מאותם האנשים הנדירים שכן קוראים את “תנאי השימוש”, במקרים מסויימים עדיין לא תוכלו לדעת מהי המדיניות שלאחר המוות, כי לפעמים אינה מפורסמת.
ואם תגלו, אולי תיבהלו לגלות שהמדיניות הזו נוגדת את רצונכם – יהיה כאשר יהיה – או שהאתר לא יכבד את בקשתך גם אם תביע אותה*, כי העברת חשבון משתמש או פרטיו יכולה להיחשב הפרת תנאי השימוש.

לרוב המדינות והארצות אין עדיין חוקים או תקנות ל"מוות דיגיטלי", וגם אם יש, הם לא מספקים.
למשל, החוק יכול להתייחס רק לחשבונות הדוא"ל של הנפטר, כמו ברוד איילנד, או שבמקרים שהוא מתייחס לכל חשבונות האינטרנט של הנפטר – הוא רק מתיר לסגור אותם, כמו בנבאדה.
לפי החוק הבריטי גישה לחשבונותיו של אחר יכולה להיחשב עבירה פלילית, והחוק האמריקאי (חוקי המדינות או החוק הפדרלי) עלול לראות בזה פשע גם אם הוסמכת לכך על ידי הנפטר.
בלבול נוסף נובע מההבדלים בחוק הבין-לאומי, וגם היכן אתם או החשבונות שלכם נמצאים ביחס למיקום השרתים.

התוצאה היא שרוב – אם לא כל – עשרות או מאות החשבונות שכל אחד מאיתנו משאיר אחריו* הופכים לבלתי נגישים.
המשמעות היא לא רק האובדן הדיגיטלי העצום שאולי נחווה – ושעלול להוביל להפסד כלכלי ממשי – אבל גם שכל החשבונות האלה נותרים אי שם: קיימים, צפים, בלי שליטה. 
אנשים יכולים להמשיך להשתמש, לפעול ולתקשר איתם – בלי הסכמתנו, ידיעתנו, ומבלי שנוכל לעשות משהו בעניין – ואולי בדרכים שלא אנחנו ולא הנפטר היינו רוצים.

אנחנו רגילים לחשוב על צוואות, עיזבון, מורשת, להנחיל, להוריש ולתכנן קדימה כרלוונטיים רק לאנשים מבוגרים ואמידים יותר, אבל מוות דיגיטלי רלוונטי לכולם: אתה לא צריך להיות עשיר כדי לצבור עולם דיגיטלי עצום, ולמעשה, ככל שאתה צעיר יותר, כך ככל הנראה יש לך פעילות רבה יותר באינטרנט*. 
  
וזה לא רק אובדן אישי. זה יכול להיות קהילתי, תרבותי: למשל, כמעט אבדו כתבי היד של מרשה מהרן, סופרת בין-לאומית מצליחה, איראנית-אמריקאית בת 36. היא נמצאה מתה, לבדה, באירלנד ב-2014 ואביה, עבאס, יצא למאבק כדי להשיג את כתבי היד הדיגיטליים שלה מספק אחסון הענן שלה.

צעדים ראשונים בכיוון הנכון נעשו כאשר הושקו שני שירותים פנימיים: “ניהול חשבון לא-פעיל” של גוגל ב-2013, ו”קשרי מורשת” של פייסבוק ב-2015.
שירותים אלה מאפשרים לכם להשאיר הוראות מסוימות שיכנסו לתוקף אחרי מותכם. אבל גוגל לא מאפשרת לכם לשתף גישה לחשבונותיכם, ופייסבוק לא מאפשרת לכם להעביר גישה לחשבונכם, ואתם גם לא יכולים לבחור שהפרופיל שלכם לא יונצח. 
ואני מנחשת שרובכם לא שמעתם על השירותים האלה, כי שתי החברות בחרו שלא ליידע את המשתמשים על קיומם באופן ישיר.

בפייסבוק, ברגע שמדווחים שאדם נפטר – דיווח שיכול להיעשות על ידי כל אדם, כולל זרים גמורים – אותו פרופיל "מונצח", ללא התרעה מוקדמת. 
מאותה נקודה ואילך, החשבון מוקפא ואין גישה אליו – גם אם יש לכם את שם המשתמש והסיסמה הנכונים, וגם הרשאה מהנפטר. 

גוגל אומרת שאולי ב”תנאים מסוימים” היא תמסור תוכן מחשבון משתמש שנפטר. באלו תנאים? היא לא מפרטת. 


אולי אתם חושבים: "היי, אנחנו לא נהיה כאן! מה אכפת לנו מכמה קבצים או מכשירים?". 
אתם צודקים, כמובן. לכם לא יהיה אכפת. 
אבל לאנשים שאתם אוהבים, ושאוהבים אתכם, אולי כן יהיה אכפת, מסיבות רגשיות וגם מעשיות.

אולי תעדיפו לשמור על הפרטיות שלכם אחרי מותכם – לפעמים במיוחד מפני יקיריכם. זה חשוב, לגיטימי, וצריך לכבד את זה.

ואני רוצה להדגיש: אני לא אומרת שאין למתים זכות לפרטיות.
העניין הוא שאין תשובה אחת שמתאימה לכולם, ולכן זאת צריכה להיות ההחלטה שלכם, ולא של מחלקת קשרי הלקוחות של חברה כלשהי.
הבחירה והיכולת לקבוע את גורל חיי הנצח הדיגיטלייים שלכם צריכה להיות בידיכם.


אני מאמינה שהגיע הזמן שנתחיל לחנך את עצמנו בנושא.

אם אתם פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, עורכי דין, מטפלים, צוות הוספיס – אתם צריכים לומר לאנשים שאתם עובדים איתם, למשפחות השכולות ולאנשים הנוטים למות, שיש עוד דבר אחד שהם צריכים להיות מודעים אליו: "מוות דיגיטלי".

אם אתם אחראים על אנשים המסכנים את חייהם בשירות: שוטרים, חיילים, כבאים: אני מאמינה שמגיע להם שיגידו להם – לפני שהם יוצאים מהבית בפעם הבאה – שיש עוד דבר אחד שהם צריכים להיות מודעים אליו: "מוות דיגיטלי".

אם אתם, כאנשים פרטיים, כבר מודעים ומודאגים מנושא המוות הדיגיטלי בנקודה זו – הלוואי שיכולתי לתת לכם פתרון. אני לא יכולה. אין פתרון אחד: זה תלוי באתרים שאתם משתמשים בהם ובמדיניות או תנאי השימוש שלהם, איפה אתם גרים, ואם יש שם חקיקה רלוונטית.


אבל יש כמה דברים שאתם כן יכולים לעשות:
  1. תחשבו על כל המכשירים והחשבונות שאתם משתמשים בהם: האם המחשב שלכם מוגן בסיסמה? האם יש קוד נעילה על הטלפון החכם שלכם? האם מישהו יוכל להמשיך להשתמש באייפון או באייפד שלכם בלי מספר הזיהוי של אפל? האם יהיה צורך בגישה או בהעתקים למסמכים חשובים שרק לכם יש ושאתם שומרים באחסון ענן, כמו מיסים או משכנתא? האם צריכה להיות גישה לתמונות ולסרטים המקוונים שלכם אחרי מותכם? תחשבו על זה – ותקבלו החלטה. 
  2. מה שתחליטו, בין שאתם מעוניינים שתהיה גישה או לא לחלק או לכל החשבונות והמכשירים שלכם, שתפו את החלטתכם. תספרו למישהו שאתם סומכים עליו, תשאירו הוראות כתובות במקום בטוח שאפשר למצוא בקלות, תירשמו לשירות צד-שלישי או שירות פנימי שמנהל חשבונות דיגיטליים – תוך שאתם זוכרים שחשבונות חדשים נפתחים וסיסמאות משתנות, ולכן צריך לעדכן מידע רלוונטי באופן קבוע.
  3. תדחפו לשינוי מדיניות וחוקים קיימים. תוודאו ששומעים גם את קולם של אנשים פרטיים ושל משפחות שכולות – לא רק את קולם של הלוביסטים של תעשיות ההיי-טק.


אני לא אשת עסקים, אשת מכירות או נציגה של גוף כלשהו. אני אחות של מישהו.


צילם קולין ריצ'י 


זה אחי, טל שביט.

הוא היה בן חמישים וחמש וחצי כשנהרג, במקום, מרכבו של נהג חסר זהירות, ב-2 למרץ 2011.

כשאדם אהוב נפטר יש כל כך הרבה כאב, צער וקושי שאין לנו מה לעשות לגביהם.  
בואו לפחות נעשה משהו כדי לחסוך כאב, צער וקושי נוספים, שאותם אנחנו כן יכולים למנוע.

בבקשה תעבירו את הרעיון הזה הלאה לכמה שיותר אנשים, כדי שגם הם יהיו מודעים למוות דיגיטלי – כפי שאתם מודעים אליו עכשיו – מבלי שיצטרכו קודם לכן לאבד בעצמם אדם אהוב. 


תודה רבה.





-------------------------------------------------------------------------------------------------------
* = מה ששכחתי לומר על הבמה 



-------------------------------------------------------------------------------------------------------
אלפי תודות לרחל מדר שהתנדבה בפעם המי-יודע-כמה לתרגם את הטקסט מאנגלית לעברית 3>, ולגלעד הלפרן שהסכים להיות עבורי הזוג-עיניים-הנוסף-שעובר-על-זה-לפני-העלאה.  
תודה רבה לכרמל ויסמן שיצרה את הכתוביות בעברית. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

//