ב-21/5/24 התקיימה בכנסת ישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט בנושא הצעת חוק הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם.
זהו הנוסח שהוצע לדיון:
להלן הדברים שנשאתי במהלך הישיבה:
שמי ורד שביט. מאז שאחי, טל שביט, נהרג ב-2011 ולמשך שבע שנים פעלתי באופן עצמאי על מנת להעלות בארץ את המודעות לנושא מוות דיגיטלי. כתבתי בלוג בשם "אבק דיגיטלי", הרציתי, לימדתי, התראיינתי, חקרתי באופן עצמאי, העברתי הכשרות לאנשי מקצוע ופניתי לכל אדם, גורם וגוף בישראל שרק היו מוכנים להיפגש איתי ולשמוע על הנושא, בתקווה לחולל שינוי. טסתי לכנסים בינלאומיים שהוקדשו לנושאי מוות דיגיטלי, הרציתי והתראיינתי גם בחו"ל.
בפברואר 2013 יזמתי פגישה ברמו"ט (הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים) בנושא עזבונות דיגיטליים, בדצמבר 2014 פתחתי את הישיבה שהיתה בועדת פניות הציבור בכנסת בנושא עיזבון דיגיטלי, וביולי 2017 פתחתי את הישיבה שהיתה בועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת בנושא זכויות על נכסים דיגיטליים לאחר המוות.
כל מי שהנושא הזה חדש לו: אשריכם. לי יש אח מת מ-2011 ושני הורים מתים מ-2021.
ב-2018 פרשתי מהעיסוק בנושא, וחזרתי אליו בנובמבר 2023, עקב המצב.
מאז שחזרתי לעסוק בנושא אני מתמקדת בכתיבת מדריכים ופיתוח כלים להקלה על משפחות שכולות בנקודת המפגש בין דיגיטל ומוות, שזמינים עבורן ללא עלות, וכל הפעילות שלי בנושא הינה בהתנדבות.
מניסיוני, הן בעיסוק בתחום והן מחיי האישיים, אני מבקשת להציע שני תיקונים לנוסח המוצע לחוק.
התיקון הראשון מתייחס למילים "לאחר פטירתו" של המשתמש. לדעתי יש להוסיף לחוק מקרים בהם המשתמש חי, אך לא מסוגל להיכנס לחשבונותיו המקוונים מסיבות בריאותיות או אחרות. דוגמא אחת אני מכירה לצערי מחיי האישיים: אבא שלי נפטר ב-2021 לאחר שהיה חולה במשך שמונה שנים בדמנציה. הוא לא היה מסוגל להיכנס למחשב, לטלפון, לחשבונותיו המקוונים. למזלנו, אחותי ואני ידענו את הסיסמאות לכניסה לחשבונותיו, וכך נחסך מאיתנו סבל נוסף, אבל מה אם לא היינו יודעות? כמה משפחות סובלות ממצב דומה כי אין להן גישה לחשבונותיו המקוונים של בן משפחה שחולה בדמנציה? יכול להיות שהתוכן הדיגיטלי כולל מידע בריאותי ופיננסי שמאוד חשוב להמשך טיפול וניהול חיי בן-המשפחה החולה ושאר המשפחה.
דוגמא שנייה היא כמובן החטופים, שגם אלו מהם שבחיים, כבר מעל שבעה חודשים לא יכולים להיכנס לחשבונותיהם, ויכול להיות שיש בחשבונות האלו דברים שהמשפחות שלהם צריכות - אדבר תיכף על הההבדל בין "רוצות" ובין "צריכות".
במקרים כאלו, בניגוד להורשה של נכסים פיזיים, יש משמעות גדולה לאלמנט הזמן: אם אבא שלי היה מוריש לי אלבום תמונות שנמצא במגירה, אלבום זה היה נשמר באותו מצב עד פטירתו גם אם אף אחד לא היה פותח את האלבום (או את המגירה) במשך שמונה השנים של מחלתו.
זה לא המצב במקרה של תמונות דיגיטליות שמאוחסנות בענן, מפני שלרוב ספקי השירותים קיימת מדיניות חשבון לא-פעיל. בגוגל למשל, חשבון שלא נכנסו אליו במשך שנתיים – החשבון נסגר וכל התוכן שבו נמחק.
באפל מוחקים את התוכן אחרי שנה, ובווטסאפ אחרי 120 יום. בשירות המייל של וואלה!, אחרי שלושה חודשי אי-פעילות, החשבון נמחק.
כשהחטופים יחזרו (בתקווה במהרה ובחיים), הם עלולים לגלות שחלק מחשבונותיהם המקוונים והתוכן הדיגיטלי שלהם נמחק - אלא אם למשפחותיהם או חבריהם יש את הסיסמאות והמודעות לשמור על החשבונות פעילים.
יש אשליה נפוצה כשמדובר בחשבונות דיגיטליים של: "לא נורא, אפשר לשחזר" – אבל ברוב המקרים זה לא המצב: חשבונות נסגרים ונמחקים לצמיתות, באופן בלתי-הפיך, והתוכן שהיה בהם אינו ניתן לשחזור.
מסיבה זו אני מציעה שאותו אדם שמקבל את הרשאת הגישה לחשבון המשתמש לאחר פטירתו של המשתמש, יוכל לקבל גישה לחשבון גם במקרים של אי-יכולת של המשתמש להיכנס לחשבונו בעודו בחיים. כמובן לאחר הגשת הוכחה רלוונטית, כגון אישור רפואי.
לכן אני גם תומכת בכך שזה יהיה חוק נפרד, ולא תיקון לחוק הירושה.
אני מציעה לשקול לכלול את הנושא כהרחבה לאפוטרופסות גוף, או כאפוטרופסות נפרדת, ו/או כחלק מיפוי כוח מתמשך.
תיקון שני שאני מציעה לנוסח המוצע נובע מניסיוני ליצור קשר עם ספקי שירות לצורך כתיבת המדריכים שאני מעלה לבלוג שלי: מנובמבר 23' אני יוצרת קשר עם ספקי שירות ישראליים ובינלאומיים, ומבררת מהי מדיניות המוות הדיגיטלי שלהם כדי להנגיש אותה למשפחות שכולות. מעבר לזה שספקים רבים לא מפרסמים מדיניות כזו, ולחלק אין מדיניות ברורה או אין מדיניות כלל, גיליתי שבהרבה מקרים קשה מאוד ליצור קשר בכלל ועם נציג אנושי בפרט, למי שאין חשבון אצל ספק השירות. לפעמים נדרשו לי מספר ימים או שבועות להשיג - לפעמים רק דרך קשרים אישיים עקיפים ובדרך-לא-דרך - טלפון או מייל של נציג אנושי. אז גם אם הספק יחויב לפרסם את מדיניות המוות הדיגיטלי שלו, ייתכן שבן למשפחה שכולה ירצה לברר פרטים לגבי המדיניות או פרטים ספציפיים לגבי חשבונו של בן המשפחה שנפטר (או שעדיין בחיים ואין ביכולתו להיכנס לחשבון, אם יתקבל התיקון הראשון שהצעתי), ולא ימצא אל מי לפנות.
כל מה שאני עושה בתחום המוות הדיגיטלי נועד להוריד מסבלן של משפחות שכולות איפה שאפשר, ומה שעברתי בניסיונותיי ליצור קשר עם נציג אנושי אצל ספקי שירות שאין לי חשבון אצלם, זו דוגמא למקום שבו אפשר לחסוך ממשפחות שכולות סבל נוסף.
לכן התיקון השני שאני מציעה הוא לחייב את ספקי השירות לפרסם בבירור אפשרות ליצירת קשר עם נציג אנושי לבירורים בנושאי מדיניות מוות דיגיטלי.
אני רוצה לציין לחיוב בהקשר זה את חברת "פייבוקס", שהם החברה הישראלית היחידה שאיתרתי עד כה שיש לה צוות תמיכה יעודי למתן מענה למשפחות שכולות.
בנוסף לשני התיקונים שהצעתי, לדעתי בין אם החוק יחוקק או לא, ובכל נוסח שהוא, צריך במקביל להיות קמפיין רחב-יריעה להגברת המודעות למוות דיגיטלי לציבור הרחב, וכדאי שיהיו קמפיינים ממוקדים לאוכלוסיות בסיכון גבוה: צבא, משטרה, לוחמי אש, מאבטחים וכו'. כדאי גם שיהיו הכשרות מוות דיגיטלי לאנשי מקצוע: גם לאלו שמטפלים בנוטים למות וגם לאלו שמטפלים במשפחות שכולות.
לגבי הנוסח המוצע לדיון: בסעיף ב' נאמר: "יאפשר ספק השירות למשתמש לקבוע כי אדם אחר יהיה רשאי לקבל גישה לתוכן" - לדעתי כדאי לעמוד על ההבדל בין קבלת גישה לחשבון לבין קבלת עותק מתכולת החשבון.
כמו כן: איך זה יתבצע בפועל? איך המשפחה תדע איפה היו חשבונות? איך המשפחה תיכנס לחשבונות האלו? כתוב בהצעת החוק שהכללים והקביעות הם בין האדם לבין הספק, והאדם איננו. איך המשפחה תדע? על הספק ליידע את המשתמש בלבד, לפי הנוסח המוצע. איך זה יתממש בפועל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה