ומה אנחנו נשאיר אחרינו? - חלק ראשון

ראיינתי את יואב זילברשטיין, המייסד והמנהל של מעבדת טיקטק המתמחה בשירותי שחזור מידע והצלת נתוני מחשב, כדי לשמוע ממנו על מקרים אמיתיים שבהם קרובי נפטרים רצו לשחזר מידע שאבד עם מות יקיריהם: 

יואב:

"אני מעריך שכ-4,000 מקרים בשנה מהפניות הפרטיות המגיעות אלינו הן בעקבות אובדן מידע לאחר מוות, רובן סביב שרידים דיגיטליים של נפטרים. 

מקור התמונה: טיקטק

אחד מהמקרים המרגשים שחווינו היה עם משפחתו של סרן ניר לקריף, שנהרג בהתרסקות מסוק ב-2010. המשפחה פנתה אלינו לשחזור כרטיס הזיכרון שהיה בתוך מצלמתו של ניר, שהתרסקה איתו:

במקרה שלו, המשפחה הרגישה שהם קיבלו ממנו דרישת שלום מצולמת שמונה חודשים לאחר מותו, שזו תחושה מאד מיוחדת עבורם. בנוסף לפנייה כמו זו שראינו בכתבה בחדשות ערוץ 2, לשחזור מצלמה וכרטיס זיכרון שהתרסקו בכלי טיס, פונים אלינו גם בבקשות לשחזורי לפ טופים שהתרסקו עם בעליהם בכלי רכב, למשל.  

פונים אלינו גם מסיבות פיננסיות וגם מסיבות רגשיות.  

היתה אלמנה שהגיעה אלינו לאחר דום לב של בעלה. הוא ניהל את עסקיהם ולא היה לה מושג מי חייב להם כסף ולמי הם חייבים כסף. היא חוותה גם חוסר אונים מוחלט וגם תלות מוחלטת בחפץ שהיתה נעולה מחוצה לו, כי כל השימוש של בעלה במחשב שלו היה באופן מוצפן. 

היה מכשיר טלפון נייד מאסון הכרמל שהביאו אלינו לשחזור לאחר שנשרף. הצלחנו להוציא ממנו כמה תמונות שמאד שימחו וריגשו את אוהביה של בעלת המכשיר, כי הן לא היו בשום מקום אחר:  

הצלחנו לשחזר את הכונן הקשיח של המחשב של בני הזוג הולצברג שנהרגו במומביי, לאחר שנורה: 

כמו שראינו בכתבה בחדשות ערוץ 2, עבור קרובי המשפחה שלהם, הזכרונות שנשארו בתמונות ובסרטונים ששחזרנו הם מאד משמעותיים ומרגשים. 

יש א/נשים שמאושרים כשאנחנו מצליחים לשחזר ולוּ משהו מהמחשב של הילד/ה שנרצח/ה, למשל, כדי שיישאר להם למזכרת, ויש א/נשים שמתמוטטים כשאנחנו לא מצליחים לשחזר את הכל במאה אחוז. יש מקרים שא/נשים מאושרים גם אם התמונות שהצלחנו לשחזר לא באיכות מדהימה, כי הם מרגישים שזה מאפשר להם "להיכנס לו/ה לראש", ויש מקרים שא/נשים נשברים ופורצים בבכי מכך שאי אפשר לשחזר, ומתארים את הרגשתם כמי שחרב עליהם עולמם. 

מקור התמונה: טיקטק

לפעמים מגיעים אלינו אנשים עם סיפורים עצובים, שאין להם את הידע הטכנולוגי המספיק כדי להבין, שלצערנו, אין לנו איך לעזור להם: כשמחשב / טבלט נגנב או נעלם, ומגיעים אלינו ומבקשים שנשחזר את מה שהיה שם, אנחנו נאלצים להסביר להם שזה לא עובד ככה, שבלי המכשיר אין לנו איך לעזור, אין לנו ממה לשחזר. 

אני לא יכול להדגיש מספיק עד כמה זה קריטי, לגבות. כך, גם אם המחשב נגנב או נהרס, יש לנו סיכוי לשחזר ולו חלק מהדברים. 

בדרך כלל המשפטים שאנחנו שומעים מבני המשפחה הם: 'זה חשוב לי מאד', 'זו מזכרת חשובה', 'הטקסטים שלו/ה זה אוצר עבורי', 'אני צריך/ה את הזיכרון הזה', 'אלו המזכרות שלי ממנו/ה'. מגיעים א/נשים במצב מאד רגשי שמתפרקים כאן במעבדה, שרוצים מזכרות מילדים שנרצחו. לפעמים יש בעיות סביב סיטואציות משפחתיות סבוכות: היו תמונות של הילד/ה רק על המחשב של אחד/ת מבני הזוג, וההורים גרושים, וקרה אסון, ועכשיו ההורה השני/ה רוצה את התמונות של הילד/ה שהיו על המחשב". 

המקרים שתוארו כאן הם כולם אמיתיים ונוגעים ללב, אבל הם המיעוט. כמה מאיתנו מכירים מישהו/י ש:

נהרג/ה והלפ טופ התרסק איתו/ה במכונית והיה צריך לשחזר אותו?
נהרג/ה והמצלמה התרסקה איתו/ה בכלי טיס והיה צריך לשחזר את כרטיס הזיכרון שהיה בה?
נהרג/ה ביריות וקליע חדר גם למחשב והיה צריך לשחזר את הכונן הקשיח בשחזור מקצועי במעבדה? 
כמובן שיש גם מקרים כאלו, והם איומים, אבל הם לא הרוב.  

לעומת זאת, כולנו מכירים א/נשים שמתים, כל הזמן, בשלל גילאים ונסיבות, פשוט כי ככה זה. וכמעט לכולם יש כיום חשבונות מקוונים שמהווים שערי כניסה לעולמות הדיגיטליים והוירטואליים העשירים שנשארים מאחוריהם/ן. כמו שראינו בדוגמאות שסיפר עליהן יואב וכמו שאפשר לראות בשלל דוגמאות מהארץ ומהעולם שאספתי כאן, התכנים הדיגיטליים שא/נשים משאירים אחריהם לאחר מותם, במיוחד כְּתבים ותמונות, יכולים להיות יקרים מפז לאוהביהם - ו/או בעלי ערך כספי ממשי ליקיריהם. 
כמו שאפשר לראות / לקרוא בכתבה שהתפרסמה בארה"ב ביולי 2014 ברשת PBS, זה גם לא תלוי גיל: כשאמו בת ה-73 נפטרה, בנה ידע שיש לה שני חשבונות: טוויטר ומייל ביאהו. לאחר 20 שעות חיפוש, הוא גילה שהיו לה 13 חשבונות מקוונים.

על פי נתונים שפרסמה חברת שירותי המידע Experian ב-2012:   

"למשתמש האינטרנט הבריטי הממוצע יש 26 חשבונות מקוונים ובגילאי 25-34, מספר החשבונות המקוונים לאדם עולה ללא פחות מ-40". 

אני מניחה שגם אצל משתמש האינטרנט הישראלי הממוצע מדובר בעשרות חשבונות.
אם מגיעים אל המעבדה אלפי מקרים בשנה לגבי שחזורים דיגיטליים פיזיים, אני מניחה שמדובר במספר גדול בהרבה של רצונות לשחזורים מקוונים, רק שלגביהם לא נאסף עדיין מידע.
אם א/נשים פורצים בבכי ומתקשים להתמודד עם אובדן תמונות וכְּתבים של יקיריהם שהיו מאוחסנים באופן פיזי, אני מניחה שא/נשים יתקשו באותה המידה להתמודד עם אובדן תמונות וכְּתבים של יקיריהם שהיו מאוחסנים בענן, ויש לכך דוגמאות רבות כאן. 
אם במחשב / טלפון / טבלט אנחנו שומרים כמות מוגבלת של כְּתבים / תמונות, הרי שבחשבונות המקוונים שלנו אנחנו שומרים כמויות גדולות בהרבה, כמוית עצומות, כמעט בלתי מוגבלות. כלומר, שפוטנציאל האובדן כאן גדול בהרבה, כי ברוב המקרים, א/נשים לא משאירים אחריהם/ן את פירוט החשבונות שהיו להם/ן, עם שמות המשתמש ועם הסיסמאות.  

אם אתם/ן יודעים/ות שפרטיותכם/ן חשובה לכם/ן גם אחרי מותכם/ן ולכן לא תרצו שייכנסו לחשבונותיכם/ן לאחר מותכם/ן - לחלקם או לכולם - זה בסדר גמור. זה רצון לגיטימי ויש לכבד אותו. רק תשאירו הנחיות בהתאם. 
ברוב המקרים, זה לא המצב: א/נשים לא משאירים את המידע הזה פשוט כי הם לא חושבים/ות על זה, והנה עוד דוגמה לכך - כתבת טלוויזיה מארה"ב מ-2013: 

עדכון עצוב 31/7/14: 
צילומסך מהפייסבוק של לילך ארגמן, אחותו של ליעד לביא שנהרג ב"צוק איתן", ממחיש בדיוק את הדברים שאני מדברת עליהם: 

טור זה התפרסם לאחר מכן ב'קפטן אינטרנט' בהארץ: האיש שמחלץ את הזכרונות של אלה שהלכו.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לקריאת "ומה אנחנו נשאיר אחרינו? - חלק שני" הקליקו כאן. 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

פוסט זה התפרסם גם כטור אורח שלי בגיקטיים: האנשים שמשחזרים מידע ממוחשב במקרה של מוות – הצצה נדירה.