תוצאות הסקר "מה נשאיר אחרינו?" - חלק 1: הקדמה ונתונים דמוגרפיים

עדכון 30/11/14: תוצאות הסקר זמינות מעתה גם ב-pdf שכאן.

אודות ותודות

במאי-יוני 2013 נערך הסקר "מה נשאיר אחרינו?" - הסקר הראשון שנערך בישראל שהתייחס לתכנים הדיגיטליים שנשאיר אחרינו, ושישאירו אחריהם היקרים לנו. 

הסקר יצא לדרך ביוזמת הבלוג הזה, אבל הוא לא יכול היה לצאת לפועל בלי שיתוף הפעולה עם הבלוגים "חדר 404" - עידו קינן וג'וני זילבר ו"מדע אחר" - ד"ר רועי צזנה, ואני מודה לכם עליו, ואני מודה גם לנועה ספיר על עזרתה מאז תום הסקר ועד הצגת תוצאותיו. 

למרות ש: "זה נושא לא מוכר, שאנשים לא רק לא חושבים עליו אלא גם לא רוצים לחשוב עליו", כפי שאמר לי מישהו לפני שהסקר עלה לאוויר, ולכן "אם יהיו לך 100 אנשים שיענו, תגידי תודה", סגרתי את הסקר כשעברנו את ה-500 משתתפים - על הסקר ענו 506 אנשים, ואני מודה גם למי שהשתתף וגם למי שהפיץ אותו הלאה - אי אפשר היה להגיע אל המספר הזה בלעדיכם.

הקדמה 

בעבר, כשאדם היה נפטר, בני המשפחה שלו היו צריכים להתמודד "רק" עם להיכנס למרחב הפיזי שהוא השאיר אחריו – דירה, בית, חדר – ולהתמודד "רק" עם החפצים הפיזיים שהשאיר אחריו. כיום, בני משפחת הנפטר צריכים להתמודד גם עם כניסה למרחב הדיגיטלי, הוירטואלי והמקוון שלו – מרחב שיכול להיות עמוס, עשיר, מלא וגדוש הרבה יותר מהמרחב הפיזי – וגם יכול להיות הרבה יותר אישי ופרטי. 

אם בעבר היינו משאירים אחרינו יומנים, ובני המשפחה היו מחליטים בתוך המעגל הפנימי של המשפחה האם לקרוא את היומן או לא אחרי מותנו, כיום, הדברים שנשאיר אחרינו, ויכולים להיום הכי משמעותיים למי שאוהב אותנו, עלולים להיות נעולים ומחוץ להישג ידה של המשפחה, כי אין לה את הסיסמה למחשב, ואין לה את שמות המשתמש והסיסמאות כדי להיכנס לתכנים ברשת, והיא עלולה למצוא את עצמה במצב שההחלטה האם לקרוא את החלופה המודרנית ליומן או לא כבר לא בידיה, כי היא תלויה במדיניות הספקית שלשירותיה הנפטר היה רשום. וזה כמובן הרבה יותר מאשר טקסטים כמו ביומן: תמונות, סרטוני וידאו, תכתובות, ושאר התכנים הדיגיטליים שאנחנו יוצרים ושומרים בהמוניהם – בנייד, במחשב, ברשת, בענן.  

בנג'מין סטאטן, אמריקאי, היה בן 21 כשהתאבד באוקטובר 2010, ולא השאיר אחריו מכתב. הוריו, הלן וג'יי, רצו לדעת כמובן מה הוביל אותו אל מותו, שמבחינתם הגיע בהפתעה מוחלטת וללא סימנים מוקדמים, וכשמצאו את עצמם נעולים מחוץ לפייסבוק ולג'ימייל שלו, פנו אל החברות וביקשו גישה לתכנים שבנם השאיר אחריו – ונענו בשלילה. מבחינת ספקיות האינטרנט, הן מחויבות לפרטיות המשתמש גם לאחר מותו. 

התשובות הן לא חד משמעיות, ולמתבונן מן הצד נראה שכולם צודקים: גם ההורים, שרוצים גישה ל"יומן" המודרני שבנם השאיר אחריו, וגם הספקיות, שאומרות "אנחנו לא נפר את האמון שלו גם אחרי מותו". ונשאלת השאלה מה גובר על מה – זכות המת לפרטיותו, או זכות החיים למידע? במקרה של בן, בית משפט פסק שעל פייסבוק וגוגל לתת להורים האבלים גישה. בעקבות הפסיקה, גוגל לא נתנה להורים את הסיסמה, אבל כן נתנה להם עותק מתכולת המיילים שלו. פייסבוק כנראה מתכננת לערער על פסיקת בית המשפט, כי היא עדיין לא נענתה לבקשת ההורים, והפסיקה ניתנה כבר באפריל 2012 - לפני שנה ושלושה חודשים. 

אריק ראש, אמריקאי, התאבד כשהיה בן 15, בינואר 2011. ההורים שלו, ריקי ודיאן, מצאו את עצמם אבודים, בלי שום ניחוש מה הוביל למעשה. הם קיוו שהפייסבוק שלו ישפוך אור על המצב, אבל גם הפנייה שלהם נענתה בשלילה, כי פייסבוק הרגישה שהיא מחויבת לפרטיותו גם לאחר מותו – אפילו שהוא קטין. 

ראיון קצר עם אבא של אריק, ריקי ראש, שודר במרץ 2013 בחדשות PBS בארה"ב: 

אני חושבת על זה, מה עובר על חוואי מוירג'יניה שפתאום מוצא את עצמו לא רק מתמודד עם המוות של הבן שלו, אלא גם עם ענקיות אינטרנטיות כמו גוגל ופייסבוק ועם כלי תקשורת ועם חקיקה. כי החוויה האישית של משפחת ראש הניעה אותם לשנות את החקיקה בנושא, לפחות בוירג'יניה, שם הם גרים: "ספקיות אינטרנט צריכות לתת להורים של קטין גישה לתכנים הדיגיטליים שהשאיר אחריו, בכפוף לפנייה כתובה ולהצגת תעודת פטירה, ותוך 60 יום" (החוק בתרגום חופשי שלי). האם החוק הזה יחול גם על ספקיות שמקום מושבן הוא מחוץ לוירגי'ניה? - כמו פייסבוק? 

ג'סטין אלסוורת', אמריקאי, היה בן 20 כשנהרג בעיראק בגבורה מופתית שזיכתה אותו לאחר מותו בעיטורים, והוא הציל חיילים רבים אחרים במותו בנובמבר 2004 – אבל הוא לא התפרסם בגלל זה, אלא בגלל שההורים שלו תבעו את יאהו כדי לקבל את המיילים שלו. המדיניות של יאהו היא הכי קשוחה: חשבון של אדם שנפטר נמחק. נקודה. אף אחד לא מקבל גישה, אלא אם הוא השאיר אחריו הנחיות וסיסמה. והם הקשיחו את העמדה שלהם עוד יותר בעקבות המקרה הפרטי של ג'סטין ומשפחתו. 

לאחר מאבק משפטי סבוך, יאהו העבירה לאבא של ג'סטין ואשתו, ג'ון ודבי, את תכולת תיבת הדואר של ג'סטין על גבי CD – אבל משום מה זה כלל רק את המיילים שג'סטין קיבל, ולא את המיילים שהוא שלח. הם לא קיבלו סיסמה, הם לא יכלו להיכנס לחשבון שלו – הם רק יכלו לקרוא את מה שיאהו בחרה להעביר להם, על גבי אותו CD. יאהו טוענת שזה מה שהיה בתיבה. ובלי הסיסמה, למשפחה שלו אין איך לבדוק בעצמם. 

מה המצב בישראל? 

בארץ אין עדיין לא נורמות חברתיות, לא תקנוני שימוש של ספקיות האינטרנט ולא חקיקה שמתייחסת לתכנים הדיגיטליים שנשאיר אחרינו. כשיזמתי את הסקר, אחת המחשבות שהיתה לנגד עיני היתה: "מה היה קורה אם היה מקרה בארץ, כמו של ההורים שבנם התאבד? האם הספקית היתה נותנת להם גישה או מתנגדת? מה היתה דעת הקהל – האם היינו מצדדים בהורים, או רואים בכך חטטנות, ומגנים על זכותו לפרטיות, למרות, או בגלל, שהוא קטין? 

יש דוגמה מפורסמת לגבי תרומות איברים (שלאחרונה עלתה גם בדיונים בארץ): האם ברירת המחדל צריכה להיות שאיברי הנפטר נתרמים אלא אם אמר מפורשות שאינו רוצה בכך, או שברירת המחדל צריכה להיות שאיברים הנפטר אינם נתרמים, אלא אם אמר מפורשות שהוא רוצה בכך. בדרך כלל נותנים את הדוגמה של גרמניה לעומת אוסטריה: בגרמניה אתה תורם איברים רק אם אתה אומר שאתה רוצה, ואחוז ההסכמה לתרומת איברים בה עומד על 12 אחוז. באוסטריה, שהיא מדינה שדומה לה מהרבה בחינות, יש את המנגנון השני – אתה תורם איברים אלא אם אתה מצהיר שאתה לא רוצה, ואחוז ההסכמה לתרומת איברים בה עומד על 99.98 אחוז.

על אותו משקל אני תוהה האם ברירת המחדל של הספקיות האינטרנטיות צריכה להיות שהן לא נותנות גישה לקרובי משפחה – אלא אם הנפטר אישר זאת במפורש, או שברירת המחדל צריכה להיות שהם כן נותנים גישה – אלא אם הנפטר ביקש במפורש שלא תינתן? 

אני מרוצה שענו על הסקר כל מי שענו עליו, לא רק כי עכשיו עומדות לרשותנו תשובות של 506 איש, אלא כי זה אומר שיש עכשיו כמה מאות אנשים שחשבו על הנושאים האלו, שהם לא חשבו עליהם קודם, והם מבינים את החשיבות שלהם, וזה בונוס משמעותי מבחינתי, מעבר לתשובות עצמן. 

תוצאות הסקר 

מין:  ענו יותר נשים מגברים: 

 גיל: רוב העונים היו בגילאי 25 עד 40: 

 איזור מגורים: רוב העונים היו מאיזור המרכז: 

אמונה דתית: הרוב המוחלט של העונים היו חילוניים – אתאיסטים.
בנוסף ל-434 אנשים שענו על השאלה הזו, היו עוד 50 אנשים שהגיבו בכתיבה חופשית בשדה של ההגדרה העצמית, אז יש לנו גם עוד כמה אגנוסטים שלא מופיעים בגרף: 

מצב משפחתי: הרוב הם רווקים, ובמקום השני, בזוגיות או נשואים, או בזוגיות/נשואים עם ילדים.

אני מתנצלת על כך שלא היתה את האפשרות לבחור באלמן/ה + בזוגיות + עם ילדים ומבטיחה להוסיף אותה בסקרים עתידיים, אם יהיו.

המשך התוצאות בחלק השני, שעוסק בברירות מחדל.