מדריך: מה לעשות כשרואים פוסט התאבדות בפייסבוק?

הקלקה כאן תביא אותך היישר ל"אז מה לעשות?"

עדכון 1/7/15: 

המדריך שכתבתי הפך להיות מדריך רשמי בשיתוף פעולה עם עמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת ועם "בשביל החיים". ניתן להוריד אותו כמסמך pdf מהלינק הזה באתר של "בשביל החיים" או מהלינק הזה באתר של סה"ר.  

בקיץ 2014 עלה לי בפיד בפייסבוק פוסט ארוך. ההתחלה שלו תפסה את עיני: "עד שהמוות יפריד בינינו"

וכשהגעתי לסוף שלו: "It's better to burn out than fade away"

כבר היה ברור לי, לחרדתי, שזהו פוסט התאבדות.

ישבתי מפוחדת מול המסך כשבראשי מתרוצצות מחשבות: מה לעשות? איך לעזור? מי עוד ראה את הפוסט הזה חוץ ממני? האם הם פרשו אותו כמוני? 

הרגשתי חסרת אונים: אנחנו רק חברי פייסבוק, לא נפגשנו מעולם פנים אל פנים, אני יודעת את העיר בה הוא גר אבל אין לי את כתובת המגורים המדויקת, אין לי את מספר הטלפון שלו - וגם אם היה לי, הוא בטח לא יענה, לא? 

מה לעשות? 

פייסבוק! הרי לפייסבוק יש מנגנון בדיוק בשביל זה, לדיווח על פוסטים אובדניים - אבל איפה הוא נמצא, לעזאזל? באצבעות רועדות (לא כמטפורה: באמת רעדו לי הידיים) חיפשתי איפה מדווחים. מצאתי: ישירות פה (הסבר ארוך יותר אפשר לקרוא כאן).

לפעמים פוסט כזה הוא קריאה לעזרה ויש עוד זמן. יש עוד חלון שבו אפשר אולי להציל או לעזור. במקרה העצוב של מאיה גאיה (ורד לב) שהתאבדה בדצמבר 2014 - לא ראו את הפוסטים בדף שלה בזמן או לא הצליחו ליצור איתה קשר, והיא ממש כתבה הנחיות איך לעצור אותה ואיפה למצוא אותה: 

"אני מתכננת לעזוב את העולם הזה על ידי התאבדות. אם אף אחד לא יבוא לעצור אותי אז אעזוב בעוד כמה ימים. הכתובת שלי היא: פורטוגל (שם העיר והרחוב), יש וילונות ורודים בחלון, קומת קרקע". 

יש מקרים שבהם כן הצליחו להציל בעקבות פרסום ברשתות החברתיות, כמו למשל בסיפור הזה שהתפרסם ב-thestar באפריל 2015 בקנדה: 

אנדרו פארקר פרסם פוסט אובדני בבלוג שלו תחת הכותרת "הסוף של כל הדברים". מיד לאחר שהפוסט עלה הוא החל לקבל בטוויטר ובפייסבוק פניות מחברים, מכרים וזרים, שמבקשים ממנו שיפנה לקבלת עזרה. והוא פנה, התאשפז וקיבל טיפול. 

אז מה לעשות?

1. תעשו משהו.
   אל תניחו שיש אנשים אחרים שראו את זה ושהם כבר מטפלים בזה, או שהם יודעים יותר טוב מכם איך לטפל בזה: תעשו משהו. כל מה שאתם יכולים. כל דבר. גם אם זה נראה לכם לא הגיוני או שאין סיכוי שזה יעזור.
   זה עדיף על אחר כך להגיד לעצמכם "ידעתי, ראיתי - איך לא עשיתי? אולי כן עוד היה אפשר לעזור?". 
2. תצרו צילומסך של המסר שראיתם.
   זה יחסוך הרבה זמן אחר כך (מה היה כתוב שם? למה זה התאבדותי בעיניך? איך מאייתים את השם? וכו') ותוכלו לצרף את זה לכל מסר שתשלחו אם תפנו לאנשים או גורמים נוספים. 
3. תשמרו את הלינק של הפרסום.
   זה יחסוך הרבה זמן אחר כך מאותן סיבות וגם תצטרכו אותו בדיווח לפייסבוק. 
4. אם זה בארץ: תפנו למשטרה.
   כן, גם אם אין לכם טלפון או כתובת מדויקת. יש להם את הדרכים שלהם לאיתור כתובות מגורים ודרכי יצירת קשר במקרי חירום. חייגו 100. 
5. אם זה בארץ / בחו"ל: תפנו לפייסבוק. יש להם מנגנון שהוקם בדיוק למטרות האלו: טיפול בהודעות אובדניות. הלינק ישירות לדיווח נמצא פה.  
6. צרו קשר עם המפרסם/ת בכל דרך שעומדת לרשותכם: טלפון, סמס, מייל, הגעה פיזית, שליחת הודעה פרטית בפייסבוק, כתיבה בטיימליין בפייסבוק, ציוץ בטוויטר וכו'. תכתבו משהו. לא משנה מה. אל תבזבו זמן על להתנסח בבהירות. אולי זו בדיוק ההודעה שהוא או היא עוד יקראו ויעזרו להרוויח זמן גם אם זו לא תהיה ההודעה שתגרום להם לשנות את דעתם. שידעו שאכפת לכם ושאתם אוהבים אותם. אולי עוד אנשים יקראו את מה שכתבתם אם תפרסמו באופן פומבי, יבינו מה עלול לקרות ויצרו איתו/ה קשר גם. זה מה שאנדרו פארקר אמר בכתבה: "הרשתות החברתיות, האנשים האלו, הצילו את חיי. לא הייתי מבקש עזרה אם לא הייתי רואה את ההודעות האלו". 
7. צרו קשר עם בני משפחתו/ה ו/או חברים/ות שלו/ה. תוודאו שעוד אנשים יודעים ומנסים לעזור. כך גם לא תצטרכו להתמודד לבד עם הכובד הזה שהונח על כתפיכם/ן בפתאומיות רק כי ראיתם את הפרסום.
   כן, גם אם אתם/ן לא מכירים אותם/ן. פיקוח נפש דוחה כללי נימוס.
   עם זאת: תהיו רגישים ומתחשבים ככל האפשר - אתם לא רוצים לגרום למישהו להתקף לב. 
8. אם את/ה מרגיש/ה שאת/ה - או מישהו/י אחר/ת - זקוקים לעזרה או לתמיכה כרגע, יש בארץ כמה גופים שאפשר לפנות או להפנות אליהם. צרו קשר עם גורם מסייע (כן, גם רק להיות עד/ה יכול/ה להיות חוויה לא קלה. אל תישארו לבד עם הקושי) 

• ער"ן
• סה"ר
• הכפתור האדום 
• בשביל החיים
• המרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט

עדכון 1/7/15: 
המדריך הזה שכתבתי הפך להיות מדריך רשמי בשיתוף פעולה עם עמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת ועם "בשביל החיים". ניתן להוריד אותו כמסמך pdf מהלינק הזה באתר של "בשביל החיים" או מהלינק הזה באתר של סה"ר.  

כך נראה הטופס באמצעותו דיווחתי לפייסבוק: 

תוך זמן קצר קיבלתי מפייסבוק שני מיילים בתגובה: אחד שמיידע אותי שהדיווח שלי התקבל ושהם לוקחים הודעות אובדניות ברצינות רבה ואחד עם המלצות למי עוד לדווח על מנת לבקש עזרה: 

כשדיווחתי לפייסבוק על הפוסט שראיתי זה היה כאמור בקיץ 2014. מאז, בפברואר 2015, פייסבוק עדכנה את המדיניות שלה בנושא - אבל בינתיים רק בארה"ב (אפשר לקרוא עוד על כך באתרים Gizmodo ו-The Verge). 

גם ההמלצות של פייסבוק הן: 

1. הודיעו לרשויות הרלוונטיות מיד (משטרה: 100). 
2. צרו קשר. לפעמים עצם החיבור כבר עוזר. 
3. דווחו לפייסבוק. יש להם צוותים שעובדים בנושא בכל עת, בכל שעות היממה ובכל ימות השבוע. הם ינווטו צוותים מקצועיים לעזרה על פי הצורך. 

אז מה העדכון? (שכאמור בינתיים בתוקף רק בארה"ב) בפעם הבאה שמפרסם/ת הפוסט ייכנסו לפייסבוק, הם יקבלו מסר שיש מי שדואג להם ומתעניין בהם, ותוצע להם עזרה: 

במקרים אחרים פייסבוק הפגינה חוסר רגישות וחוסר התחשבות כשהתמהמה בהסרת תמונות שמתאבדים העלו זמן קצר לפני מותם. אלו סיפורים לא קלים לקריאה. למי שרוצה, יש לינק לסיפור כזה מ-2014 כאן. עדכון נובמבר 2015: כתבתי פוסט בנושא. 

אבל בואו נחזור לפוסט ההתאבדות שראיתי. אני יודעת שאתם במתח. גם אני הייתי. מסתבר שהיו בין חברי הפייסבוק שלו שראו את הפוסט האובדני הזה גם אנשים שידעו איך ליצור קשר עם אמא שלו וגם אנשים שידעו איך ליצור קשר עם חבר טוב שלו שגר באותה עיר, שעזב הכל ורץ לביתו פיזית. במקביל, היו אנשים שידעו איפה הוא גר ויצרו קשר עם המשטרה ווידאו שנשלחה לשם ניידת (אני מזכירה: מסתבר שאפשר ליצור קשר עם המשטרה גם אם אין לכם כתובת מדויקת! אני לא ידעתי את זה אז). 

כך נראה הטיימליין שלו בפייסבוק באותן דקות קריטיות: 

הוא ניסה להתאבד בבליעת כדורים. המשטרה פרצה את הדלת. הוא פונה לבית החולים בזמן והצילו אותו. הוא חי, וקיבל מאז טיפול. 

יש מקרים עצובים שבהם לא בטוח שניתן יהיה לעזור: בבליעת כדורים יש חלון זמן גדול יותר. בהתאבדות בירייה, פחות. 

הפוסט הזה מסתובב לי בראש כבר הרבה זמן, כמו שאתם מבינים, אבל מה שדחף אותי לשבת ולכתוב אותו היום היתה התאבדותו של אריאל רוניס. זה הפוסט שפרסם: 

הוא מסתיים במילים "היו שלום!!". אריאל נמצא אחר כך ירוי. אותו לא הספיקו להציל ואני לא יודעת אם היה אפשר להציל אותו. אולי חלון הזמן היה קטן מדי. 

נכמר לבי על ידידתו שרון היינריך, שראתה את הפוסט האובדני שלו דקות ספורות לאחר שפורסם וקיוותה שעוד תצליח להציל אותו: 

"פניתי לחבר משותף בדחיפות ושאלתי אותו האם הוא יודע מה קורה, האם הוא יכול לבדוק מה המצב כי משהו מרגיש לי לא טוב. אני בפריז - הוא בישראל, לא יכולתי לעשות משהו אחר מלבד לפנות לאותו החבר. עברו רק 11 דקות מפרסום הפוסט, אני בטוח יכולה לעזור!"

פניתי בעבר פעמיים לעמותת "בשביל החיים" (אתר, דף פייסבוק) וביקשתי שיכתבו מדריך שימושי - מה לעשות כשרואים פוסט התאבדות בפייסבוק? 

הפנייה הראשונה היתה בעקבות הפוסט הזה שראיתי בקיץ שעבר: 

וזו היתה תשובתם: 

הפנייה השנייה היתה בעקבות התאבדותה של מאיה גאיה (ורד לב): 

וזו היתה תשובתם: 

הם לא כתבו אותו עד היום, אז אני כתבתי אותו, היום. 

הרגשת חוסר אונים היא נוראית בעיני. הלוואי ונצליח להציל, ואם לא, לפחות נדע שניסינו ולא רק ישבנו קפואים מול המסך - זה לפחות מה שאני הרגשתי אז. 

אם הצלחת - אשריך ואשריו/ה. אם לא הצלחת - לפחות ניסית, והיי - בלי האשמה עצמית ובלי לקיחת אחריות על הבחירות שלו/ה! 

אם יש לך טיפים והמלצות נוספות, מוזמנים להציע ואוסיף (עם קרדיט / אנונימי - כהעדפתך). המייל הוא: death.in.digital.era@gmail.com או דרך דף הפייסבוק של הבלוג. 

ודבר אחד חשוב נוסף: בלי האשמה עצמית - אבל גם בלי האשמה של אחרים. הטיימליין שלו/ה זה לא המקום - וזה בטח לא הזמן - להתחיל עכשיו בהאשמות הדדיות, של "למה את עשית ככה" ו"למה אתה לא עשית ככה". כל אחד/ת עושה את הכי טוב שאפשר בסיטואציה מפחידה ולא פשוטה.
גם זה לצערי מהחוויות של אותו פוסט שראיתי בקיץ שעבר: אני מבינה שאנשים בחרדה ובמתח, במיוחד כשעוד לא ברור האם הגיעו אליו/ה בזמן או לא - אבל זו עוד לא סיבה "לשפוך" את המתח והחרדה על מי שמסביב, במיוחד כשזו סיטואציה כה טעונה. 

עדכון 24/5/15 22:50 
"בשביל החיים" ביקשו שאוסיף למדריך את הלינק הבא: זיהוי וסיוע ראשוני לאדם במצוקה אובדנית

עדכון 25/5/15 13:50
חשבתי על עוד דימוי: אם הייתם הולכים ברחוב ורואים מישהו עומד לקפוץ מגשר, הייתם מתקשרים ליידע את המשטרה ואז הייתם מתחילים לדבר איתו/ה, נכון? כדי להרוויח זמן. לא הייתם מסובבים את הגב והולכים משם כי "אין לכם הכשרה מקצועית בשיחות כאלו אז עדיף שלא תגידו כלום". שיחה אנושית חמה, כנה ופשוטה (ולא שיפוטית) מלב אל לב זה משהו שכל אחד/ת מאיתנו יכול/ה לייצר בעת הצורך: אז אותו דבר פה. תדמיינו שהוא או היא עומדים על קצה צוק, רגע לפני הקפיצה. נכון, לא בטוח שתוכלו לעזור, יכול להיות שבעוד רגע הם יקפצו בכל מקרה - אבל אפשר לפחות לנסות. 

עדכון 25/5/15 15:50
מעלה לכאן - ברשות השולח - את המייל שקיבלתי מעמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת: 

"שמי דוד, ואני מנהל ה"סיירת" של עמותת סה"ר. רציתי קודם כל להגיד כל הכבוד על הפוסט המושקע והחשוב שכתבת בנושא הודעות אובדניות ברשת, וגם להוסיף את הזווית שלנו, מתנדבי סה"ר.אנחנו בעצם הארגון היחיד בארץ שמנטר באופן קבוע את הרשת הישראלית במטרה לאתר הודעות אובדניות ולפעול על מנת להושיט עזרה לאותם אנשים. בדרך כלל מה שנעשה זה לכתוב לגולש/ת תגובה שמזמינה אותו או אותה אלינו לאתר לדבר איתנו. במקרים שאנחנו חוששים לחיי הגולש/ת - אנחנו גם מדווחים למנהלי האתר או למשטרה. אנחנו עומדים בקשר רציף עם מנהלי אתרים רבים שגם מתייעצים איתנו האם נכון לדווח על ההודעה או לא.מה שאנחנו מציעים לגולשים שמאתרים הודעה אובדנית, בנוסף לדברים שאת כתבת, זה להיעזר גם בנו, בניסיון שלנו ובכך שאנחנו מציעים מענה מלבד הדיווח למשטרה. כאשר נתקלים בהודעה אובדנית (פומבית) - ניתן לשלוח אותה אלינו, לכתובת sahar.tmicha@gmail.com, ולבקש שנגיב לאותו גולש. לא מדובר רק בפייסבוק אלא בכל אתר שבו הדברים נכתבים בפומבי. המתנדבים והמתנדבות שלנו ישתדלו להגיב בהקדם ולהציע לגולש/ת להגיע אלינו לשיחה, ובמקביל - נוכל להביע את דעתנו האם נכון לדווח למשטרה על ההודעה הזו.
בנוסף, אם מדובר על אדם שהגולש/ת מכיר/ה - ניתן גם לבוא אלינו לצ'ט (בין תשע לחצות כל ערב) ולהתייעץ יותר לעומק מה ניתן לעשות.
שוב, כל הכבוד על הפוסט החשוב, ואנחנו כאן זמינים לכל התייעצות".

עדכון 25/5/15 23:40 

מוסיפה לכאן, לבקשתה, את המסר של עמותת 'הכפתור האדום': 

"אנחנו ממליצים להוריד (בחינם) את הדפדפן של 'הכפתור האדום' (מהלינק הזה) - אם נתקלת באיום באובדנות אפשר ללחוץ על הכפתור האדום: העמוד בו הופיע האיום האובדני יישלח באופן אנונימי לעמותה ומתנדביה יגישו סיוע בעת הצורך".

עדכון 1/7/15: 
המדריך שכתבתי הפך להיות מדריך רשמי בשיתוף פעולה עם עמותת סה"ר - סיוע והקשבה ברשת ועם "בשביל החיים". ניתן להוריד אותו כמסמך pdf מהלינק הזה באתר של "בשביל החיים" או מהלינק הזה באתר של סה"ר.