"מתי נתממשק": מופע באוניברסיטת תל אביב

המופע "מתי נתממשק" (כבר נקודות זכות על השם המצוין) התקיים באוניברסיטת תל אביב בסוף השבוע שעבר: יצירתה של מיה אופיר מגנט, עם דרמטורגיה וליווי אמנותי של ארז מעין. הוא היה מושקע (יחסית להפקת גמר), עשוי היטב ומעורר מחשבה. 

מתוך התוכניה: 

"המופע הוא הפקת גמר לתואר M.F.A במסלול שחקן-יוצר-חוקר בחוג לאמנות התאטרון באוניברסיטת תל אביב ומועלה במסגרת שיעור הפקה סמסטר א' תשע"ה". 

"המופע מבקש לחקור את מערכת היחסים המורכבת בינינו ובין המכשירים הדיגיטליים המהווים חלק אינטגרלי מן היומיום שלנו. במהלך המופע נוצרים יחסים אינטימיים בין המכשירים הדיגיטליים לפרפורמרית דרך האנשת הטכנולוגיה". 

בתחילתו, הצופים השתתפו באופן אינטראקטיבי כשכל שניים חלקו מסך מחשב והאווטאר של מיה תיקשר איתנו באמצעותו: 

 קיבלנו משימות ופעלנו לפיהן 

 למדנו מילים רלוונטיות כמו "למסרר" 

 התבקשנו לבחור איזה סמיילי - סליחה, רגשון - לשלוח 

ושוטטנו במציאות מדומה על פי בחירות הקלקות העכבר שלנו

בהמשך המופע נחשפנו למערכת היחסים בין השחקנית האנושית והיצוג הדיגיטלי-וירטואלי שלה, כשלפעמים לא היה ברור מי מובילה את מי, מי מנחה את מי, מי מתפעלת את מי.

מתוך תקווה שהמופע יעלה שוב אמנע מספויילרים, ורק אציין ש: מיה האנושית הופיעה על רקע הקרנת הקליפ "בואי טכנולוגיה" שבו כיכבה מיה הדיגיטלית, ולשני הרבדים האלו נוספו רבדים נוספים כשמיה (הדיגיטלית) נתנה למיה (האנושית) הנחיות לביצוע תוך כדי: 

הרגע המעניין ביותר במופע עבורי היה כשהשפתיים שבטבלט (מיה הדיגיטלית) אמרו למיה האנושית: 

"אני אהיה איתך תמיד. אראה איך שתרצי שאני אראה, אעשה כל מה שתרצי שאעשה. אני אף פעם לא אאכזב אותך או אפגע בך. אני לעולם לא אעזוב אותך או אמות או אשבור לך את הלב. איתי את תרגישי בטוחה. לא תהיי לבד יותר..."

האם היצוגים הדיגיטליים-וירטואליים של יקירינו אכן תמיד יהיו שם איתנו ובשבילנו, גם אחרי מותם הפיזי? האם יש לנו אשלייה שהפרסונה הדיגיטלית שלנו, או של אחרים, היא נצחית?
אני חושבת שכן. אני חושבת שיש לנו איזו אשליה שאם רק נהיה 'ילדים טובים ומסודרים' ונגבה הכל, נצליח לשמור על עצמנו ועל יקירינו באיזשהו אופן. וזו אשליה, כי אמנם קל טכנית-פיזית להרוג אדם: כל מה שצריך לעשות זה לשבור לו את המפרקת או לירות בו, נגיד, אבל אלו יכולות שאולי אין בכולנו, וכן כוללות כוונת זדון.
למחוק קבצים, לעומת זאת, או להוריד מהאוויר אתר או פלטפורמה, אלו פעולות הרבה יותר פשוטות ונגישות, שכולנו מסוגלים אליהן: בכוונה, בטעות, ברשלנות. ועדיין - רובנו לא נותנים עליהן את דעתנו. האם זה חלק מכך שהמוות שקוף עבורנו? שאנחנו לא רוצים לחשוב על אפשרויות של כליה, לא של הפיזי ולא של הוירטואלי-דיגיטלי-מקוון? 

בעבר, אנשים היו משאירים אחריהם אנדרטאות בדמות מבנים מפוארים, בתקווה ששיני הזמן לא יכרסמו אותם וכך שמם ייזכר לעד. כיום, אנשים משאירים אחריהם אנדרטאות עצומות הרבה יותר - רק שהן לא פיזיות, כחלק מהנצחה עצמית. האם ההנצחה הלא-פיזית היא נצחית יותר מהפיזית? או שהיא רק יותר נגישה, כי לא כולנו יכולים לבנות פירמידות או ארמונות פאר, אבל כן כולנו יכולים להשאיר הררי דיגיטליה ותילי-תילים מקוונים שימלאו פירמידות וירטואליות? 

זמן קצר לאחר מכן התרחש בהצגה אירוע ש- בעיני - גרם לנו לפקפק בדיוק בנצחיות הזו, אבל אמרנו בלי ספויילרים, אז בואו נמשיך: 

מיה האנושית ומיה הדיגיטלית מסתנכרנות  

מיה האנושית ומיה הדיגיטלית מפלרטטות  

מיה האנושית בוחרת את השפתיים שמייצגות את מיה הדיגיטלית  

מיה האנושית ומיה הדיגיטלית מתחברות  

 הצופים שוב השתתפו, כשהתבקשו להפנות את מסכי המחשבים שמולם כלפי מיה האנושית 

מיה הדיגיטלית מוקרנת על מיה האנושית 

המציאות המדומה (?) המתינה לנו בחוץ 

אשתדל לעדכן כאן ו/או בדף הפייסבוק של הבלוג אם המופע יעלה שוב.  

כל התמונות צולמו על ידי במהלך המופע. 

עדכון: לאחר שמיה מגנט קראה את הפוסט, תגובתה (המעניינת עבורי) היתה: 

"​עד כה לא ראיתי את המסכים השונים כייצוג של עצמי, אלא כאיזושהי האנשה של הטכנולוגיה שכמובן אני משתקפת בה והיא בי" 

----------------------------------------------------------------------------------------------

אולי יעניין אותך גם לקרוא את: "מתקשרות": מיצג בפסטיבל פרינט סקרין.