צורך בעדכון השכול

בשבוע הבא אשתתף כמרצה במושב בכנס אילת 2013: "אובדן, שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית: עובדות, תובנות והשלכות".

כשאני קוראת את חוברת הכנס המקוונת ובה תקצירי ההרצאות, הסדנאות, רבי השיח והפוסטרים, אני שמה לב שעולה בי רצון עז לאחוז פיזית את החוקרים, המטפלים, אנשי המקצוע, קובעי המדיניות, אנשי האקדמיה וכו', ולצעוק עליהם: תתעוררו! - אתם חייבים להתעדכן אם אתם רוצים להישאר רלוונטיים. 

ההרצאות מפלחות את השכולים לתתי-קבוצות רבות: "משפחות נפגעות עבירת המתה", "אחאים שכולים", 

"הורים שכולים", "אלמנות מערכת הביטחון", "אמהות ליתומים מתבגרים", "חברות שכולות", "יתומים", "אלמנות צה"ל", "יתומים כתוצאה מפיגועי טרור", "אחאים שכולים מתבגרים", "אמהות שכולות", "משפחה שאחד מילדיה התאבד", "בוגרים שהתייתמו משני הוריהם בגיל התבגרות כתוצאה מפיגועי טרור", "הורים אשר איבדו בן במלחמה" ועוד. 

אני מבינה את הצורך בלחקור ו/או לתמוך בכל תת-קבוצה על פי צרכיה, אבל יש נושא אחד שעובר כחוט השני, מחבר בין תתי-הקבוצות השונות ורלוונטי לכולן (מלבד אוכלוסיות מוחלשות שאין להן מחשבים ואינטרנט): כולם יאלצו להתמודד עם עיזבון דיגיטלי שהמתים ישאירו אחריהם, וככל שהשנים מתקדמות, ההתמודדות הזו רק תעלה ותעלה:  

החברה האוסטרלית Life Insurance Finder יצרה ב-2012 את האינפוגרפיקה המצוינת Step By Step Expert Guide To Protect Yourself Online Before You Die, ממנה לקוחה שקופית זו: 

כמה מההיסטוריה הפרטית שלנו היא דיגיטלית כיום? אצל אנשים בני 65 ומעלה, % 12. אצל בני נוער, מדובר כבר ב % 86, והמספרים האלו רק ילכו ויגדלו ככל שהדור הצעיר שגדל עם עכבר ביד ומסך מול העיניים יתבגר. 

מה שאומר שכבר עכשיו, ובקרוב במידה רבה אף יותר, כל מי שיחווה שכול כלשהו, ולא משנה לאיזו תת-קבוצה הוא ישתייך, יחווה התמודדות עם עיזבון דיגיטלי, על הקשיים הרגשיים, הטכניים, האתיים, הפילוסופיים, המשפטיים ועוד שהוא מביא איתו, והחשש שלי הוא שאין יחס נכון בין הצורך בתמיכה בנושא ובין המודעות אליו, שלא לדבר על הכשרה אליו (טכנית, נפשית ועוד). 


עדכון לאחר הכנס: 
בהרצאה שלי מכנס זה, "אובדן ושכול בעידן דיגיטלי וימים מקוונים" ניתן לצפות כאן: