בתחילת הדיון בכנסת מחר יהיו לי עשר דקות לדבר בהן ברציפות וללא הפרעה. איך להעביר בעשר דקות את כל מה שלמדתי ביותר משלוש וחצי שנים האחרונות?
אני כל כך רוצה להסביר להם - ושהם יבינו - את החשיבות, את הרגישות, את הקשיים, את הכאב.
אם היה לי זמן בלתי מוגבל, זה מה שהייתי אומרת לחברי הועדה ומוזמניה:
לעיתים, תגובות של אנשים אלי גורמות לי להרגיש כפי שכנראה הרגישו ראשוני המפיצים בעולם של רעיון הביטוח. הסופר טרי פרצ'ט כתב איך נשמע הסברו של איש הביטוח הראשון ביקום חדש:
לא, באמת: אם תעצרו רגע ותחשבו על ביטוח, תגלו שזה דבר די תמוה להסברה, ובעיקר, מורבידי: ביטוח גורם לנו לחשוב על האפשרות שניפצע, נחלה או נמות. אבל אנחנו לא רואים בביטוח משהו מורבידי: אנחנו רואים בו כלי חשוב ואולי אף הכרחי לטיפול בנו וביקירינו. ביטוח הוא מיינסטרים.
אותו דבר יהיה גם עם מוות דיגיטלי: כיום אנשים רואים בו משהו מורבידי שגורם להם לחשוב על מוות בניגוד לרצונם. בהמשך, גם זה יהיה מיינסטרים, ואנשים יראו בניהולו את הדבר האחראי, הבוגר, המתחשב וההכרחי לעשותו. פשוט לא תהיה ברירה.
למה?
כי מוות זה הדבר היחידי שמשותף לכולנו, ומוות דיגיטלי רלוונטי כמעט לכולנו - זה רלוונטי "רק" לכל מי שיש לו נגיעה למחשב, לטלפון חכם ו/או לאינטרנט, בכל מקום, בכל אוכלוסיה ובכל גיל.
גם אנשים מבוגרים עושים שימוש בטלפון / טבלט / מחשב נייד / מחשב נייח ואינטרנט. בארה"ב, כשאישה בת 73 נפטרה, בנה ידע שיש לה שני חשבונות מקוונים: בטוויטר וביאהו. לאחר כ-20 שעות חיפוש בכ-75 אתרים, הוא גילה שהיו לה 13 חשבונות מקוונים.
גם לאנשים שאין להם נכסים פיזיים, בין אם בגלל מצבם הכלכלי ובין אם מפאת גילם הצעיר, יש נכסים דיגיטליים, והרבה.
לקטינים עלולים להיות עוד הרבה יותר נכסים דיגיטליים מאשר לבגירים:
- ולבגירים יש כמה עשרות חשבונות: כיום (2012) לבריטים יש בממוצע 26 חשבונות מקוונים שונים, ובגילאים 25-34 המספר עולה ל-40 חשבונות מקוונים שונים.
לא מדובר רק באובדן בעל ערך סנטימנטלי - מדובר גם באובדן בעל ערך פיננסי. כתבתי פוסט שלם רק על זה. איך אני אסביר להם את כל זה בעשר דקות?
יש כמה אינפוגרפיקות מצוינות ומרתקות. כתבתי פוסט שלם עליהן. איך אני אציג להם אותן, ועוד בלי מצגת, ועוד בעשר דקות?
כל כך הרבה קרה וקורה בחו"ל סביב זה: ההודעה של לשכת עורכי הדין של אנגליה וויילס, הועדה ב-ULC בארה"ב, הפוסט בבלוג הרשמי של ממשלת ארה"ב... איך אני אראה להם את מה שקורה בעולם בעשר דקות?
אני כל כך רוצה להסביר להם - ושהם יבינו - את החשיבות, את הרגישות, את הקשיים, את הכאב.
אם היה לי זמן בלתי מוגבל, זה מה שהייתי אומרת לחברי הועדה ומוזמניה:
לעיתים, תגובות של אנשים אלי גורמות לי להרגיש כפי שכנראה הרגישו ראשוני המפיצים בעולם של רעיון הביטוח. הסופר טרי פרצ'ט כתב איך נשמע הסברו של איש הביטוח הראשון ביקום חדש:
"בי-טו-אך, איזו מילה מצחיקה. מז'תומרת?" - "טוב, נניח שיש לך אוניה עמוסה, נגיד מטילי זהב. היא עלולה להיתקל בסערה או להישדד על ידי פיראטים. אתה לא רוצה שזה יקרה, אז אתה מוציא פו-לי-סת בי-טו-אך. אני מחשב את הסיכויים כנגד זה שהמטען יאבד, בהתבסס על דיווחי מזג האוויר ורשומות פיראטים מעשרים השנים האחרונות, אחר כך אני מוסיף עוד קצת".
ציטוט מתוך הספר "צבע הכשף" בתרגומה של יעל רנן
אותו דבר יהיה גם עם מוות דיגיטלי: כיום אנשים רואים בו משהו מורבידי שגורם להם לחשוב על מוות בניגוד לרצונם. בהמשך, גם זה יהיה מיינסטרים, ואנשים יראו בניהולו את הדבר האחראי, הבוגר, המתחשב וההכרחי לעשותו. פשוט לא תהיה ברירה.
למה?
כי מוות זה הדבר היחידי שמשותף לכולנו, ומוות דיגיטלי רלוונטי כמעט לכולנו - זה רלוונטי "רק" לכל מי שיש לו נגיעה למחשב, לטלפון חכם ו/או לאינטרנט, בכל מקום, בכל אוכלוסיה ובכל גיל.
גם אנשים מבוגרים עושים שימוש בטלפון / טבלט / מחשב נייד / מחשב נייח ואינטרנט. בארה"ב, כשאישה בת 73 נפטרה, בנה ידע שיש לה שני חשבונות מקוונים: בטוויטר וביאהו. לאחר כ-20 שעות חיפוש בכ-75 אתרים, הוא גילה שהיו לה 13 חשבונות מקוונים.
גם לאנשים שאין להם נכסים פיזיים, בין אם בגלל מצבם הכלכלי ובין אם מפאת גילם הצעיר, יש נכסים דיגיטליים, והרבה.
לקטינים עלולים להיות עוד הרבה יותר נכסים דיגיטליים מאשר לבגירים:
מתוך אינפוגרפיקה של Life Insurnace Finder האוסטרלית
כמה מההיסטוריה שלנו כיום (2011) היא דיגיטלית, בחלוקה על פי גילאים
הנתונים מתוך הפוסט הזה, בבלוג 1000memories
- ולבגירים יש כמה עשרות חשבונות: כיום (2012) לבריטים יש בממוצע 26 חשבונות מקוונים שונים, ובגילאים 25-34 המספר עולה ל-40 חשבונות מקוונים שונים.
לא מדובר רק באובדן בעל ערך סנטימנטלי - מדובר גם באובדן בעל ערך פיננסי. כתבתי פוסט שלם רק על זה. איך אני אסביר להם את כל זה בעשר דקות?
יש כמה אינפוגרפיקות מצוינות ומרתקות. כתבתי פוסט שלם עליהן. איך אני אציג להם אותן, ועוד בלי מצגת, ועוד בעשר דקות?
כל כך הרבה קרה וקורה בחו"ל סביב זה: ההודעה של לשכת עורכי הדין של אנגליה וויילס, הועדה ב-ULC בארה"ב, הפוסט בבלוג הרשמי של ממשלת ארה"ב... איך אני אראה להם את מה שקורה בעולם בעשר דקות?
לא מדובר רק במקרה בודד באיזה מקום נידח - מדובר במקרים רבים, בארץ ובחו"ל. יש לי פוסט שלם שמאגד סיפורים אישיים אמיתיים כאלו. איך אני אכיר להם את האנשים האלו והסיפורים שלהם ושל משפחותיהם בעשר דקות?
זה רצון כל כך טבעי ואנושי, לגעת בכל מה שהנפטר השאיר אחריו/ה - ומה לעשות, שכיום חלק ניכר ממה שאנשים משאירים אחריהם נמצא בתוך מכשירים אלקטרוניים או דרכם. שימו לב לניסוחו של צח, אחיה של נוי כהן:
לפעמים אנשים ניגשים אלי - גם זרים מוחלטים - לוקחים אותי הצידה ואומרים לי בקול שקט ובטון מודאג: "אני דואג/ת לך. זה לא בריא, כל העיסוק הזה שלך במוות כל הזמן". ואני אומרת תודה, ושאני מעריכה את הדאגה לשלומי, ושהם לא הראשונים שאומרים לי את זה - ושהיה שלב שבו גם אני תהיתי לגבי זה - ואני לא מכחישה שלפעמים הטקסטים שאני קוראת או כותבת מציפים אותי, וזה נכון שלא פעם אני בוכה מול המחשב - אבל מה שאני עושה מחבר אותי לחיים. כי אני עוזרת לאנשים חיים.
יש משפט שאנשים אומרים: "הכל לטובה", שהוא לא נכון: אין, לא היה, לא יהיה ולא יכול להיות שום דבר טוב במוות של טל.
כשאדם אהוב מת, יש כל כך הרבה כאב שנלווה לכך שאין מה לעשות לגביו ואין איך להקל עליו. אבל אנחנו כן יכולים לעשות משהו לגבי הכאב שאנחנו יכולים לחסוך לאנשים שמתמודדים עכשיו ובעתיד עם האובדן: אנחנו לפחות יכולים לאפשר להם גישה חלקה ומהירה לעיזבון, למורשת, לנכסים ולתכנים הדיגיטליים שהמת השאיר אחריו/ה ולוודא שלא יאבדו גם אותם. לפחות בזה אנחנו יכולים להקל עליהם.
אין לי אשליות או יומרות לשנות מכאן את המצב בעולם, או את מדיניות הספקיות, האתרים והפלטרפורמות הבינלאומיות שבשירותיהן עושים שימוש גם משתמשים ישראליים. אבל אני בהחלט חושבת שאפשר וצריך לשנות את המצב בישראל, ויש לישראל הזדמנות להיות אחת מהראשונות שנותנת פיתרון מודרני לבעיה המודרנית הזו.
מאז הפגישות שלי ברמו"ט ובמשרד המשפטים ב-2013 אני חוזרת ואומרת: בואו לא נחכה לטרגדיה הישראלית הראשונה סביב מוות דיגיטלי. נכון שאחרי שהמשפחה הראשונה תגיע לבית משפט ותיצור תקדים, לכל שאר המשפחות יהיה יותר קל, כנראה - אבל אני מנסה לחסוך גם למשפחה הזו את הכאב הזה. אני חוזרת ואומרת: הנה זה כאן, כל הכאב הזה שיש סביב המוות של טל, אצל כל האנשים הרבים מאד שאוהבים אותו - קחו אותו ותעבדו איתו. יש כבר מספיק כאב, באמת. לא צריך יותר. ולא יצא משהו טוב מהמוות של טל, כי, כאמור, אין, לא היה, לא יהיה ולא יכול להיות שום דבר טוב כתוצאה מהמוות שלו - אבל אולי יקרה משהו טוב לא בגלל המוות שלו, אלא למרות המוות שלו.
זו תמונה של טל מדיון בועדת הכלכלה בכנסת ב-2009, במסגרת מאבק האופנוענים בעליית מחירי הביטוח לדו-גלגליים.
לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לכם עד כמה אני מרגישה כאילו שהעולם השתגע, שעכשיו אני אהיה בדיון בכנסת, וטל לא.
אז לפחות, אם העולם השתגע, לפחות שחברי הועדה יבינו.
כי לא יהיה לי את הזמן להגיד להם את כל זה.
אומרים שכל סטרטאפיסט צריך להיות מוכן עם "נאום המעלית" שלו: טקסט תמציתי שאורכו כאורך נסיעה במעלית, ל"שליפה" אם הוא פתאום מוצא את עצמו באחת ביחד עם משקיע פוטנציאלי.
אז תחילת הדיון מחר צריכה להיות "נאום המעלית" שלי, ורק נשאר לי לראות איך אני מעבירה באופן אפקטיבי בעשר דקות את מה שלמדתי ביותר משלוש וחצי שנים האחרונות.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
כאן אפשר לקרוא את מה שאמרתי בסופו של דבר בדיון.
זה רצון כל כך טבעי ואנושי, לגעת בכל מה שהנפטר השאיר אחריו/ה - ומה לעשות, שכיום חלק ניכר ממה שאנשים משאירים אחריהם נמצא בתוך מכשירים אלקטרוניים או דרכם. שימו לב לניסוחו של צח, אחיה של נוי כהן:
צילומסך, פייסבוק, יולי 2013
"לצערי הרב בערב האחרון לשבעה, כאשר אמי חיפשה לנבור בפלאפון החדש של אחותי ז"ל ולקרוא הודעות, לראות תמונות ושניה באמת לחבק את מה שעוד נשאר ממנה, נאלצנו לגלות שהפלאפון לא נמצא.... כל מה שאנחנו רוצים זה כל טיפת זיכרון שנשאר לנו ממנה".אנחנו צריכים לחולל שינוי:
- גם באופן שבו אנחנו מנהלים את העולם הדיגיטלי שלנו בעודנו בחיים (וזה רלוונטי לכולנו, בכל גיל);
- גם באופן בו אנחנו מכשירים אנשי מקצוע (עורכי דין, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים פליאטיביים ועוד) כך שידעו להנחות וללוות אותנו בניהול העולם הדיגיטלי העשיר שנשאיר אחרינו;
- גם באופן בו אנחנו מקלים, מכל בחינה אפשרית, על משפחות אבלות בהתמודדות עם ההיבטים הדיגיטליים שנלווים למות יקירם (כתבתי מדריך, זמין בחינם, תדפיסו ותפיצו הלאה);
- וגם באופן בו אנחנו מכשירים אנשי מקצוע (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים, קציני ערים, קצינות נפגעים ועוד) כדי שידעו לתמוך באבלים גם בהיבטים האלו.
לפעמים אנשים ניגשים אלי - גם זרים מוחלטים - לוקחים אותי הצידה ואומרים לי בקול שקט ובטון מודאג: "אני דואג/ת לך. זה לא בריא, כל העיסוק הזה שלך במוות כל הזמן". ואני אומרת תודה, ושאני מעריכה את הדאגה לשלומי, ושהם לא הראשונים שאומרים לי את זה - ושהיה שלב שבו גם אני תהיתי לגבי זה - ואני לא מכחישה שלפעמים הטקסטים שאני קוראת או כותבת מציפים אותי, וזה נכון שלא פעם אני בוכה מול המחשב - אבל מה שאני עושה מחבר אותי לחיים. כי אני עוזרת לאנשים חיים.
יש משפט שאנשים אומרים: "הכל לטובה", שהוא לא נכון: אין, לא היה, לא יהיה ולא יכול להיות שום דבר טוב במוות של טל.
כשאדם אהוב מת, יש כל כך הרבה כאב שנלווה לכך שאין מה לעשות לגביו ואין איך להקל עליו. אבל אנחנו כן יכולים לעשות משהו לגבי הכאב שאנחנו יכולים לחסוך לאנשים שמתמודדים עכשיו ובעתיד עם האובדן: אנחנו לפחות יכולים לאפשר להם גישה חלקה ומהירה לעיזבון, למורשת, לנכסים ולתכנים הדיגיטליים שהמת השאיר אחריו/ה ולוודא שלא יאבדו גם אותם. לפחות בזה אנחנו יכולים להקל עליהם.
אין לי אשליות או יומרות לשנות מכאן את המצב בעולם, או את מדיניות הספקיות, האתרים והפלטרפורמות הבינלאומיות שבשירותיהן עושים שימוש גם משתמשים ישראליים. אבל אני בהחלט חושבת שאפשר וצריך לשנות את המצב בישראל, ויש לישראל הזדמנות להיות אחת מהראשונות שנותנת פיתרון מודרני לבעיה המודרנית הזו.
מאז הפגישות שלי ברמו"ט ובמשרד המשפטים ב-2013 אני חוזרת ואומרת: בואו לא נחכה לטרגדיה הישראלית הראשונה סביב מוות דיגיטלי. נכון שאחרי שהמשפחה הראשונה תגיע לבית משפט ותיצור תקדים, לכל שאר המשפחות יהיה יותר קל, כנראה - אבל אני מנסה לחסוך גם למשפחה הזו את הכאב הזה. אני חוזרת ואומרת: הנה זה כאן, כל הכאב הזה שיש סביב המוות של טל, אצל כל האנשים הרבים מאד שאוהבים אותו - קחו אותו ותעבדו איתו. יש כבר מספיק כאב, באמת. לא צריך יותר. ולא יצא משהו טוב מהמוות של טל, כי, כאמור, אין, לא היה, לא יהיה ולא יכול להיות שום דבר טוב כתוצאה מהמוות שלו - אבל אולי יקרה משהו טוב לא בגלל המוות שלו, אלא למרות המוות שלו.
זו תמונה של טל מדיון בועדת הכלכלה בכנסת ב-2009, במסגרת מאבק האופנוענים בעליית מחירי הביטוח לדו-גלגליים.
לא יכולה אפילו להתחיל להסביר לכם עד כמה אני מרגישה כאילו שהעולם השתגע, שעכשיו אני אהיה בדיון בכנסת, וטל לא.
טל בדיון של ועדת הכלכלה בכנסת, אוקטובר 2009
צילם: גלעד קוולרצ'יק, ותודה על רשותו לשימוש בתמונה
תודה לינוקא ולטל זהר על העזרה באיתור הקבצים המקוריים
אז לפחות, אם העולם השתגע, לפחות שחברי הועדה יבינו.
כי לא יהיה לי את הזמן להגיד להם את כל זה.
אומרים שכל סטרטאפיסט צריך להיות מוכן עם "נאום המעלית" שלו: טקסט תמציתי שאורכו כאורך נסיעה במעלית, ל"שליפה" אם הוא פתאום מוצא את עצמו באחת ביחד עם משקיע פוטנציאלי.
אז תחילת הדיון מחר צריכה להיות "נאום המעלית" שלי, ורק נשאר לי לראות איך אני מעבירה באופן אפקטיבי בעשר דקות את מה שלמדתי ביותר משלוש וחצי שנים האחרונות.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
כאן אפשר לקרוא את מה שאמרתי בסופו של דבר בדיון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה