כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שבת, 23 באוגוסט 2014

ראיון איתי ב'קפטן אינטרנט' ב'הארץ', אוגוסט 2014

תודה לעודד ירון שראיין אותי ל'קפטן אינטרנט' בהארץ, לרגל עליית המדריך שכתבתי (ותודה לדניאל צ'צ'יק שצילם): המדריך שאיש לא רוצה לקרוא, אבל כולם צריכים להכיר


מעניין ללמוד מהתגובות לכתבה שאנשים (שרובם לא קראו את המדריך לפני שהגיבו...) מאמינים: 
  1. שלכולם יש מה להסתיר וכולם משתמשים באופן שוטף בזהויות בדויות לשם כך, והסיבה היחידה שכולנו משתמשים בסיסמאות היא כדי להסתיר דברים ואין להיכנס לחשבונות האלו גם לאחר מותנו.
    מוזר לי שאני צריכה לחדש להם בכך שאבהיר שלכולנו יש סיסמאות פשוט כי ככה העולם הזה מתנהל: אי אפשר לפתוח חשבון מקוון בלי שם משתמש וסיסמה. זה עוד לא בהכרח אומר שיש לך מה להסתיר בחשבון הזה, או שזוהי זהות בדויה שלך.
    לכולנו גם יש מפתחות לדירות שלנו או לבתים שלנו. זה עוד לא אומר שיש לנו בהכרח מה להסתיר מאחורי הדלת, או שאנחנו מצפים שאוהבינו לא ייכנסו אלינו הביתה לאחר מותנו.
  2. שכל מה שאנשים אבלים שקרה להם אסון רוצים לעשות זה להפר את הפרטיות של המת/ה לאחר המוות, לחטט ולבלוש. נראה שאף אחד מהמגיבים לא עצר לרגע כדי לחשוב:
    מה לגבי מקרים של מוות של קטין/ה? האם גם אז הוריו/ה אמורים לא להיכנס אליו/ה לחדר? ומה ההבדל בין להיכנס אליו/ה לחדר ולנצור את כל מה שיצר/ה פיזית, ללהיכנס אליו/ה למחשב, לטלפון ולחשבונות המקוונים כדי לנצור את כל מה שיצר/ה דיגיטלית?
    מה במקרים של עסק שנוהל מכתובת המייל של הנפטר/ת? האם גם אז בני המשפחה אמורים לתת לעסק להתמוטט או ללקוחות להישאר בלא מענה, ואפילו בלי עדכון לכל רשימת התפוצה שלו/ה, שמעדכנת את הלקוחות לגבי המוות?
  3. שלכולם יש את אותו הרצון: שלא ייכנסו לכל החשבונות שלהם באופן גורף לאחר מותם, ושהרצון הזה הוא מובן מאליו ושהמשפחה האבלה צריכה לדעת אותו.
    Newsflash: אם לכם באופן אישי חשובה הפרטיות שלכם גם לאחר מותכם, זה בסדר גמור, אתם רק צריכים ליידע אנשים אחרים בכך: תשאירו מכתבים שיימצאו לאחר מותכם, תדברו על זה בעודכם בחיים, תעדכנו, תשאירו הנחיות בהתאם - אבל אל תצפו שינחשו אתכם.
    אל תניחו שבגלל שאצלכם זה ככה, אז ככה זה אצל כולם. זה ממש לא: יש אנשים שיודעים שהכניסה לחשבונות המקוונים שלהם לאחר מותם תעניק לאוהביהם ולוּ טיפת נחמה לאחר מותם, והם שמחים לתת אותה למי שנשאר אחריהם. ויש אנשים שמאמינים שאם הם כבר מתו, אז זה לא משנה להם יותר.
    בדיוק כמו שלכם זה מובן מאליו שאין להיכנס לחשבונותיכם לאחר המוות - לאנשים אחרים מובן מאליו משהו אחר. אתם מוזמנים לעיין בתוצאות הסקר שערכתי בשנה שעברה (בשיתוף פעולה עם הבלוגים 'חדר 404' ו'מדע אחר'). למשל בתשובות לשאלה מה צריכה להיות ברירת המחדל של הספקיות אם הנפטר/ת לא השאיר הנחיות. תראו שלא רק שלא כולם חושבים כמוכם, אלא אפילו שרוב האנשים (מתוך אלו שענו לסקר) לא חושבים כמוכם. 
אל תשפטו אדם לפני שתגיעו למקומו: אם חס וחלילה יקרה לכם אסון והילד/ה, האח/ות, ההורה או בן/ת הזוג שלכם ימותו פתאום (חלילה), רק אז תוכלו לדעת מה באמת תרגישו לגבי החשיבות של המורשת הדיגיטלית שלו/ה עבורכם. עד אז, אתם מוזמנים לסיפורים האישיים שאני מרכזת כאן בבלוג כדי להמחיש את הנקודה. 

מנסיוני האישי אני יודעת שאפשר להיכנס למורשת הדיגיטלית של אדם לאחר מותו באופן מבוקר ומסויים בלבד, באופן מכובד ומכבד: איך מטפלים במחשב של קרוב שנפטר? ההתמודדות שלי. ויש כמובן עוד דרכים רבות ושונות לעשות זאת, שהן טובות באותה מידה ואולי אפילו יותר - כי זו הדרך שמתאימה לכם

אחד הדברים שאני פועלת להעלאת המודעות אליהם הוא הצורך בניהול העיזבון הדיגיטלי והמורשת הדיגיטלית שנשאיר אחרינו - ולא כי יש לנו מה להסתיר, אלא כי זה המעשה האחראי לעשותו. בכוונה לא התייחסתי לכך בחוברת כי זה מסר שפונה לקהל אחר, בנסיבות אחרות. אם אתם כבר מבינים את החשיבות שבכך, אתם יכולים כבר עכשיו: 
אם יש דבר אחד שאני יכולה להגיד באופן חד משמעי כיום, אחרי השנים שבהן אני עוסקת בתחום, הוא ש: אין תשובה אחת נכונה.
זה נושא רגיש שעלול להיות סבוך וטעון ואין פיתרון אחד שנכון לכולם. יש רק את הפיתרון שנכון לכם באופן אישי.
לכן אני כל כך ממליצה לנהל את המורשת הדיגיטלית בעצמכם ולא להיות תלויים במדיניות ובחקיקה, שטיבם להשתנות, אם אנחנו בכלל יודעים מהן. 


אני מזכירה מהי מטרת החוברת: לסייע למי שמתמודד עם ההיבטים הדיגיטליים שנלווים למוות כיום, ולסייע לאנשי המקצוע שתומכים מהצד במי שמתמודד מבפנים. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.