איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק ב'

קבלת ידיעה על מוות היא תמיד קשה. אבל האם יש הבדל, מבחינתנו כמקבלי הידיעה, בין לשמוע אותה בטלפון, לבין לקרוא אותה כמודעת אבל מודפסת בעיתון, לבין לקרוא אותה בסמס, לבין לקרוא אותה במייל, לבין לקרוא אותה כציוץ בטוויטר, לבין לקרוא אותה כידיעה בפייסבוק שמופיעה לנו בפיד, לבין לקבל הזמנה לאירוע בפייסבוק שמיידע אותנו על מוות או מזמין אותנו ללוויה? 

האם יש צורך במוסכמות חברתיות דיגיטליות חדשות לגבי מה מקובל או מנומס ומה לא? 


המוסכמות החברתיות כבר השתנו בעידן הדיגיטלי באופן חלקי: בעבר, היה מקובל לברך ליום ההולדת או לשנה החדשה בשיחת טלפון. כיום, לגיטימי לשלוח סמס או מייל במקום להתקשר, או, בקרב המשתמשים בפייסבוק, לכתוב על הקיר (טיימליין).

ֲ

זה גם כבר לגיטימי לקבל הזמנה למסיבת יום הולדת במייל או דרך אירוע בפייסבוק, או לעדכן על אירוסין או חתונה במייל או בפייסבוק, באמצעות שינוי סטטוס מערכת היחסים בפרופיל.

עדכון סטטוס מערכות יחסים בפייסבוק 

מעניין שמה ש"תפס" בארץ לגבי ימי הולדת ואירוסין, לא תפס (עדיין?) לגבי חתונות: עדיין מקובל כאן לשלוח בדואר הזמנות מודפסות לחתונה ובמקרים רבים עדיין מחלקים אותן ידנית. לא לגיטימי עדיין להזמין לחתונה במייל או באירוע בפייסבוק. בחו"ל, הזמנות חתונה אלקטרוניות הן עניין נפוץ ומקובל, וגם אישור ההגעה מתבצע באופן מקוון (עמית בר-ציון, מנכ"ל חברת easywed, מאשר שזו לא רק ההתרשמות האישית שלי: "יש הזמנות מקוונות אבל מעט. הדפוס שולט").  

האם המוסכמות החברתיות הישראליות ישתנו, ונקבל בעתיד גם הזמנות מקוונות לחתונה כעניין שבשגרה? 

אישור הגעה מקוון לחתונה 

אני חושבת שאנחנו מקבלים כיום בהבנה הזמנות אלקטרוניות לאזכרה, לשלושים או לשבעה. מה לגבי הודעה על מוות או לוויה? האם גם זה נמצא באותו תחום של מוסכמות חברתיות ישראליות שבו נמצאות החתונות? מה יהפוך הזמנה לחתונה - או ללוויה - לאישית מספיק עבורנו (הן מצד השולחים והן מצד המקבלים), כדי שנרגיש בנוח להשתמש בגירסה האלקטרונית שלה?

האם מה שמקובל או מנומס באופן מקוון מושפע מהמוסכמות החברתיות הגיאוגרפיות? בישראל, לוויות דתיות מתקיימות מוקדם כל האפשר, לפעמים מהיום להיום או מהיום למחר. בחו"ל יכולים לחלוף גם ארבעה ימים, מרגע הפטירה ועד מועד הלוויה. דווקא בישראל, לעומת חו"ל, יש צורך בלהודיע לכמה שיותר אנשים כמה שיותר מהר, ולכן רשתות חברתיות, מיילים וכו' אמורות היו להתקבל כאן כדרך לגיטימית, כי היא עונה על הצורך הזה. האם יש מקום - ובעיקר זמן - בחו"ל להכין הזמנות אישיות מעוצבות ללוויה, שאין בארץ? האם זה יהפוך את הישראלים לאנשים שיקבלו בהבנה יתרה הודעות על אסונות בפורמטים דיגיטליים? 

בת דודה של ידיד שלי נפטרה באופן פתאומי. אמא שלה כתבה בפייסבוק בטיימליין (לשעבר "קיר") של הבת שלה, כלומר של בת דודה שלו: "היא כבר לא איתנו", ואת מועד הלוויה. בן דוד אחר שלו ראה את זה וכתב לידיד שלי: "ראיתי משהו מוזר בפייסבוק של בת דודה שלנו. זו בדיחה?" הידיד שלי נאלץ להסביר לו שלא. 

כ' גילתה לאחרונה פעמיים דרך פייסבוק על מוות של אנשים: הפעם הראשונה היתה כשבן הזוג של חברתה ש', שנפטרה אחרי מחלה ארוכה, פרסם בטיימליין של ש' - ומתוך הפרופיל של ש' עצמה - את דבר מותה ואת פרטי הלוויה. הפעם השנייה היתה כששלושה חברים משותפים של כ' עם ע', ידיד שלה, כתבו בפייסבוק שהם לא מאמינים שהוא איננו - והיא לא ידעה שהוא נפטר, או באילו נסיבות.  

אני מניחה שאף אחד לא היה רוצה לגלות באופן הזה: 

האם, כמו שכתיבה בפייסבוק מחליפה כיום הרמת טלפון ביום ההולדת, בשלב הבא כתיבה בפייסבוק תחליף הגעה לשבעה? האם הרשתות החברתיות ישנו גם את האופן בו אנחנו מציינים אירועים עצובים, כמו ששינו את האופן בו אנחנו מציינים אירועים שמחים? או האם לוויה ושבעה, כמו חתונה, יישארו בתחומים בהם אנחנו מרגישים בנוח יותר דווקא בעולם הפיזי, ולא הוירטואלי? 

האם השלב הבא יהיה שלוויות ישודרו בשידור חי באינטרנט? האם זה יגרום לקרבה, כי אנשים שלא יוכלו להגיע ללוויה יוכלו לפחות לצפות בה? או לריחוק, כי פחות אנשים יגיעו פיזית ללוויה ויסתפקו בצפייה מרחוק? האם נורמה חברתית שבה זה לגיטימי לשלוח תנחומים בטוויטר תגרום לכך שיותר אנשים יסתפקו בהבעת תנחומים וירטואלית ופחות אנשים יגיעו פיזית לשבעה?

כך מתאבלים בטוויטר - מתוך אינפוגרפיקה של Life Insurance Finder

כשאמא של אנדריאנה קסימאטיס נפטרה ב-2007, השילוב בין ההתמודדות הרגשית ובין הסידורים הרבים לקראת הלוויה גרמו לה להרגיש שהיא לא מסוגלת להרים טלפונים לכולם וליידע אותם בדבר המוות ופרטי הלוויה: זמן, מקום, הוראות הגעה וכו'. היא התחילה בסבב טלפונים ראשוני לחברים הקרובים ולמשפחה הקרובה, והמשיכה באימייל לתפוצה רחבה יותר. במייל היה לינק לאתר שיצרה ובו כל הפרטים הפרקטיים לגבי הלוויה. זה איפשר לה להתמקד בדברים אחרים ושחרר אותה מהצורך להיות בקשר עם האבלים שהוזמנו ללוויה - כולם התעדכנו דרך האתר ולא דרכה. לאנדריאנה היו ארבעה ימים בין מועד הפטירה לבין מועד הלוויה - זמן שהספיק לה כדי ליצור ולהעלות את המיני אתר הזה. היא גם השתמשה באתר כדי לתקשר עם האורחים וביקשה מהם, במקום לשלוח פרחים, לתרום לקרן התומכת בריפוי מסרטן השד. (הפיתרון הזה עבד מצוין בשבילה, אבל זה לא אומר שמישהו אחר לא יחוש שאתר הוא פיתרון קר או מנוכר, ויעדיף כן להרים טלפונים או כן להיות בקשר ישיר עם האבלים האחרים). 

לדבריה, בשלוש-ארבע השנים האחרונות בתי לוויות התחילו לקדם את פרסום פרטי הלוויה באתרים שלהם כדרך לגיטימית להפצת המידע הזה, וגם כמה אתרי הנצחה התחילו להציע את השירות הזה. אבל אנדריאנה לא השתמשה בהם, כיוון שמוות של אדם אהוב הוא רגע מאד פרטי, והיא הרגישה שהשירותים שהאתרים האלו מציעים אינם כנים או אישיים מספיק. כאן יש דוגמה להזמנה מקוונת של בית לוויות שפורסמה עם מותה של דודתה של אנדריאנה, מהסוג שהשימוש בו בעייתי בעיניה. 

לדעתה, דווקא הרגע הזה של המוות הוא העיתוי המתאים ביותר לרתום את הטכנולוגיה לטובתנו: לוח הזמנים דוחק (מסורת מקומית של קבורה או שריפה שמכתיבה לוח זמנים מסויים) ויש צורך להודיע לכמות גדולה של אנשים בבת אחת, כשאנחנו אבלים. אבל כיוון שמוות היא חוויה כל כך פרטית, אנשים עדיין מתלבטים מה מקובל, מהי האתיקה. אנדריאנה, בראיון לאבק דיגיטלי: "המפתח הוא ליצור גשר בין הטכנולוגיה ובין הכֵּנות הנדרשת במעמד. כן, אנשים יעדיפו לשלוח הזמנות מקוונות לאירועים משמחים כמו חתונות וימי הולדת כי יש בהן המון יצירתיות. אחת הסיבות שיש פחות שימוש בהזמנות מקוונות היא שהאתרים לא התעדכנו. העיצוב בהם מיושן. הם לא משקפים את הדור הנוכחי בתמונות או בתוכן שהם מציעים - דור שמודע לעיצוב ומונע על פיו. עדיין אין יצירתיות בתחום הזה".

בעקבות החוויה האישית שלה, כשהרגישה שהרשת והטכנולוגיה לא שירתו אותה דווקא בשעה שבה היתה זקוקה להם ביותר, אנדריאנה הקימה אתר שעלה לאוויר השבוע ומציע הזמנות אישיות מעוצבות לאירועים עצובים. 

האם זה יהיה הפיתרון, והאם הפיתרון הזה הוא בלתי נמנע? האם יהיו הודעות מקוונות על מוות, רק שהן רק יעוצבו בצורה אישית יותר? או שאולי המוות יישאר בתחום שלא נרגיש בנוח לקחת בו חלק באופן וירטואלי? 

חלק מהדברים שאני כותבת כאן הם בהמשך לדיון שנערך באי-כנס Digital Death Day בו השתתפתי בלונדון באוקטובר 2012. את סיכום הכנס ניתן לקרוא בבלוג שלי באנגלית. 

את איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק א' ניתן לקרוא כאן.