כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום שישי, 12 באוקטובר 2012

איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק א'

להיות השני שמפרסם 

ב-23/7/12 ברי לוולין התקשר לדודה שלו, שריל ג'ונס, לשאול מה קרה לבתה היחידה, קרלה ג'יימס. "מה זאת אומרת מה קרה לה?", תהתה. ברי היה מבולבל: "חברים שלה בפייסבוק כתבו שהיא מתה: "R.I.P. Karla". שריל (בת 49), התקשרה בבהלה לנייד של קרלה (בת 30, אם לילדה קטנה). שוטר ענה לה, ואמר ששוטר אחר יגיע אליה הביתה בקרוב. מותה של קרלה נקבע ב-20:17, כשהתמוטטה בקרבת מקום מגוריה (שגם סמוך למקום המגורים של אמא שלה, בוויילס, אנגליה). השוטרים הגיעו לביתה של שריל רק ב-23:38 כדי להודיע לה על מות בתה (והיא הגישה תלונה על כך). בזמן שחלף בין לבין, חברים פרסמו בפייסבוק הודעות על מותה, האחיין של שריל ראה אותן, ואת ההמשך אתם כבר יודעים. 

שריל ותמונה של קרלה

ב-7/2/10, בבוקר יום ההולדת ה-20 שלהן, התאומות מריאן ואנג'לה וורליס נכנסו לפייסבוק. במקום איחולי מזל טוב הן ראו שחברים כתבו "R.I.P. Bobby" ו-"R.I.P. Chris": בובי הוא אחיהן בן ה-17, כריס הוא חבר טוב שלו. הן לא הבינו מה קורה וניסו ליצור עם אחיהן קשר בשיחות וסמסים. כשלא ענה, הן התקשרו לאמא שלהם: "בפייסבוק כתוב שכריס נהרג, אז זה כנראה נכון, אבל - מה לגבי בובי? כתוב שגם הוא נהרג". האם ענתה שהיא לא יודעת מה קורה עם בובי, אבל הוא אכן היה עם כריס בלילה שלפני. פייסבוק היה הראשון לבשר על האסון במקרה הזה גם לאם וגם לאחיות. האם התקשרה לתחנת המשטרה הקרובה, ושם התברר לזוועתה שבובי וכריס (ועוד חברה) אכן נהרגו, כשש שעות קודם לכן, כשכריס איבד שליטה על הרכב בגשמים הכבדים שפקדו את סידני, אוסטרליה באותו לילה. גם כאן המשטרה התעכבה בהעברת הידיעה למשפחה. 

בובי וורליס, בן 17

ב-2/3/11, כשאחי, טל שביט, נהרג, הוא זוהה מיידית במקום בו נפגע מהמכונית שהביאה למותו. כיוון שהוא דמות ציבורית כל כך ידועה, מוכרת ואהובה, הידיעה על מותו התפשטה במהירות - בערך חצי מהמדינה ידעה שהוא מת לפני המשפחה שלו. הידיעה הקשה עברה מפה לאוזן והגיעה, כמובן, גם לרשת - מנהלי הפורומים השונים בתחומי הרכב והדו גלגלי גילו אחריות ואכפתיות וישבו צמודים למסך כל אותו אחר הצהריים, והורידו בזו אחר זו את הידיעות שהעלו גולשים אבלים שידעו לפנינו שטל נהרג. לעומתם, ב-nrg פרסמו את ה"סקופ" מוקדם מדי, כשההורים שלנו, אחותי, ואני, עדיין לא ידענו שהוא נהרג. טל היה כתב רכב בכיר ונערץ, ובין שאר עיסוקיו היה גם אחראי על המדור הדו גלגלי ב-ynet. העורכים הבכירים ב-ynet, בצעד יוצא דופן, התקשרו לעורכים הבכירים של nrg ודרשו שיורידו את הידיעה, כי אנחנו עוד לא יודעים. nrg הורידו את הידיעה והעלו אותה שוב אחר הצהריים, כשכבר ידענו. זה אמנם לא קרה, אבל לא היה חסר הרבה שאחותי, אמא שלנו או אני נגלה על מותו של טל בגלישה ברשת, או שקרוב משפחה יראה את הידיעה ויתקשר אלינו לשאול מה קרה, ואנחנו לא היינו יודעות על מה הוא מדבר (חברה טובה שלי, א', אכן ראתה את הידיעה ב nrg כשהיתה באוויר בפעם הראשונה, כשעוד לא ידענו. למזלם של כל הנוגעים בדבר: 1. א' היתה חכמה ורגישה: היא לא מיד הרימה אלי טלפון - היא קודם ביררה האם אני כבר יודעת, 2. היתה לה גישה ישירה לאנשים שקרובים אלי ואינם בני משפחה כדי לברר איתם). 

כשדיברתי על זה בשבעה, אחד מעורכי אתרי הרכב והדו גלגלי (סליחה שאני לא זוכרת מי מכם זה היה), אמר לי שבמקרה הזה הוא פעל לפי הקו המנחה הבא: "אני רוצה שהאתר שלי יהיה השני שעולה עם ידיעה כזו, לא הראשון".



מנהלי פורום האופנועים בתפוז מרסנים את העלאת ההודעות על מותו של טל. 
להודעה הזו יש 445 תגובות, וקדמו לה עשרות תגובות שנמחקו על ידי המנהלים.  

  
הידיעה של nrg שעלתה, הורדה והועלתה שוב ב-17:24, כשכבר ידענו

כשאסף רמון נהרג, ספגו אמצעי התקשורת ביקורת רבה על כך שלאמו, רונה רמון, נודע על מותו כתוצאה מכתבים ועיתונאים שהתגודדו מחוץ לביתה עוד בטרם קיבלה הודעה רשמית בצינורות המקובלים. 

האם "הצינורות המקובלים" (צבא, משטרה) איטיים מדי בעידן הדיגיטלי? יכול להיות. אבל בעידן הדיגיטלי כל אחד מאיתנו הוא כתב, כל אחד הוא כלי תקשורת, כל אחד יכול להיות זה שבאמצעותו יוודע (חס וחלילה) לאם, לאחות או לבת על מוות, ולכן לדעתי כל אחד מאיתנו צריך לגלות אחריות, ולשאוף להיות השני, ולא הראשון, שמפרסם ידיעה כזו.

כדאי גם לגלות רגישות, ולפרסם מידע שקשור למוות רק לאחר פרק זמן מספיק (שעות ולא דקות, למשל), או לאחר בירורים דיסקרטיים שמוודאים שכל בני המשפחה כבר מיודעים, או לפחות בני המשפחה הקרובה. 


תודה לאנדריאנה קסימאטיס שסיפרה לי על שריל ג'ונס באי-כנס "יום המוות הדיגיטלי" שהתקיים בלונדון החודש. 

את איך מודיעים על מוות בעידן מקוון? - חלק ב' ניתן לקרוא כאן

2 תגובות:

  1. לא חושב שזה עניין של אגו,
    אני חושב שאם הייתי שם הייתי רוצה לצעוק שטל מת, והיום צועקים ברשת, הגוף מוצף אנדרנלין וקשה לחשוב בבהירות, מספרים לאחרים כדי לחלוק את העומס הרגשי, במיוחד כשזה איש כמו טל שאישית אין מילה שכתב ולא קראתי בשקיקה ,כמובן שזה עדיין לא עושה את זה לבסדר.

    השבמחק
  2. אין לי ספק שהרשת היא מקום מצוין לנתב אליו את הצעקה שלנו, את האבל ואת הכאב. גם אני עושה את זה.
    אבל - כיוון שהרשת היא מקום ציבורי, הצעקה שלנו מהדהדת. ואם אנחנו לא רוצים להיות אלו שמבשרים - מבלי שהתכוונו - לבני משפחת ההרוג/ה על האסון שקרה, אני ממליצה לחלוק את העומס הרגשי (שהוא אכן עצום) בעל פה, או ב"אחד על אחד", או באופן אנונימי כמו שעשו בפורום, או בקומונות סגורות / קבוצות פרטיות - ולחכות עם הצעקה הפומבית.
    במרחב הפומבי - להיות השני שמפרסם.

    השבמחק

//