מכתב פתוח לראש אכ"א, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה 2016

שלום ראש אכ"א, האלוף חגי טופולנסקי. 

אני רוצה לדבר איתך על ההיבטים הדיגיטליים הנלווים למוות בעידן המודרני הנוכחי. 

כן, אני יודעת, בדרך כלל לא רוצים לחשוב על מוות ולא רוצים להכיר בקיומו - אבל יום הזיכרון הוא המועד היחידי בשנה בו אני יכולה להגיד לך:

"בוא לא נעמיד פנים שמוות לא קיים. בוא כן נדבר על מוות - כן, אפילו שזה טאבו שיחתי ואפילו שאתה חושש מ'פגיעה במורל הצבא'. כי היום המורל בצבא שפוף גם ככה, אז אני מקווה שלפחות תסכים להקשיב". 

ב-2011 שאל האתר 1000memories את השאלה: "כמה מההיסטוריה שלנו כיום היא דיגיטלית?". תשובתם היתה שבקרב בני 25 מדובר ב-% 72, ובקרב בני נוער מדובר ב-% 86: 

זה אומר שכשחייל/ת נהרג/ת כיום, רוב ההיסטוריה האישית שלו/ה והמורשת שישאירו לאחר המוות תהיה דיגיטלית, וירטואלית ומקוונת.
על שולחן הקפה בשבעה יהיו אלבומי תמונות מודפסים רק מגיל הינקות, וכל שאר התמונות, מהנערוּת ועד המוות, קרוב לוודאי שיהיו רק בטלפון, במחשב, בטבלט, בלפ טופ, באלבומי תמונות מקוונים, באתרי שיתופי קבצים בענן וברשתות החברתיות ברשת. 

ב-2012 פרסמה חברת אקספריאן תוצאות סקר שערכה. לבריטי הממוצע היו אז 26 חשבונות מקוונים, ובגילאי 25-34 כבר מדובר בלא פחות מ-40 חשבונות מקוונים שונים לאדם: 

זה אומר שכשחייל/ת נהרג/ת כיום, נשארים אחריו/ה עשרות חשבונות מקוונים שונים. 

מה אתה חושב שקורה, האלוף, כשמשפחה מוצאת את עצמה נעולה מחוץ ל-% 70 - % 90 מההיסטוריה של החייל שנהרג? נעולה מחוץ לעשרות חשבונות מקוונים של החיילת שנהרגה? איך הם מרגישים כשהם צריכים להתמודדד גם עם זה, בנוסף לכל השאר? כי ברוב המקרים המשפחה לא יודעת איפה היו חשבונות, מה שמות המשתמש והסיסמאות, והאם האדם שנהרג היה רוצה שייכנסו אליהם או לא. 

ב-2014 לשכת עורכי הדין של אנגליה וויילס הוציאה קריאה נרגשת לניהול המורשת הדיגיטלית. בין השאר נכתב שם: 

"אנשים לא צריכים להניח שבני/בנות המשפחה ידעו איפה לחפש באינטרנט ועליהם להשאיר את פרטי חייהם הדיגיטליים בצורה ברורה". 

לא מדובר רק בתכנים בעלי ערך רגשי. מדובר גם במכשירים ובתכנים בעלי ערך כספי. 

חברת McAfee ערכה מספר סקרים גלובליים לגבי שווי העולם הדיגיטלי שלנו. 

ב-2013 פרסמה נתונים מהם עלה כי מדובר בשווי של 35,000 $:

ב-2011 פרסמה נתוני סקר מהם עלה כי מדובר ב-17,000 $ עד 54,000 $. לא סכומים של מה בכך: 

אתה חושב, האלוף, שסקרים בינלאומיים שהיו נערכים כיום ו/או בישראל היו מעלים תוצאות נמוכות יותר? אני חושבת שלא. 

באוגוסט 2014, במהלך "צוק איתן", התפרסמה בקבוצה בפייסבוק השאלה הבאה: 

אתה מבין, האלוף? למשפחה הזו קרה עכשיו אסון, בנם הרגע נהרג, הם עוד לא קיבלו לידיהם את הטלפון שלו - אבל הם כבר מתחילים לחפש פתרונות, כי הם כבר יודעים עד כמה תכולתו תהיה יקרה עבורם, והם כבר יודעים שיצטרכו למצוא את הפתרונות האלו בעצמם. 

ביולי 2014 לילך, אחותו החורגת של סרן ליעד לביא שנהרג ב"צוק איתן", פרסמה בפרופיל הפייסבוק שלה:

אני מסבה את תשומת לבך, האלוף, לניסוח שלה: "אוצר". 

באוגוסט 2014 התפרסמו הטקסטים האישיים שסמל שון מונדשיין השאיר בתוך הטלפון שלו עבור בני משפחתו, לאחר שנהרג ב"צוק איתן": 

ידיעות אחרונות 

אתה יכול לקחת רגע בבקשה, האלוף, כדי לדמיין מה היה קורה אם למשפחתו של שון לא היו לאחר מותו את הטלפון שלו או את הפתקים שהשאיר בתוכו? 

ביולי 2014 ורדה פומרנץ, אמו של סמ"ר דניאל פומרנץ, הקריאה בלוויתו את הטקסט שהשאיר בתוך מכשיר הטלפון שלו עבור משפחתו, ואמרה: 

"אשרי ילדי שהשכלת לכתוב לנו". 

אתה יכול לעצור ולתאר לעצמך לרגע, האלוף, עד כמה זה היה אפילו עוד יותר גרוע אם לא היתה להם גישה למילות הפרידה שלו מהם ומהעולם? 

באוקטובר 2014 התפרסמה ידיעה על כך שאמו של סמל בן וענונו שנהרג ב"צוק איתן" פנתה לפייסבוק העולמית בבקשה לקבל גישה לפרופיל הפייסבוק של בנה לאחר מותו: 

האפשרות למנות איש/אשת קשר למורשת הדיגיטלית שלנו בפייסבוק הגיעה לישראל בספטמבר 2015. כמה חיילים/ות אתה חושב שמודעים/ות לקיומה מאז? כמה חיילים/ות משתמשים/ות באפשרות הזו כיום, להערכתך? נכון, זה לא פיתרון מספיק טוב, מקיף או מספק, אבל זה עדיף על כלום. להערכתי מעט מאד חיילים/ות עושים/ות בו שימוש, אם בכלל. 

מאיה, אחותו של סמ"ר עומר חי שנהרג ב"צוק איתן", כתבה את הדברים הבאים בתגובה לשיתוף של פוסט מדף הפייסבוק של הבלוג, לאחר שפרופיל הפייסבוק של אלון בקל הונצח תוך 24 שעות מאז הירצחו: 

"אני בטוחה באלפי האחוזים שאחי היה רוצה שאני אקבל גישה למשתמש שלו ואחווה ממנו עוד ועוד". 

חיילים/ות חותמים/ות על כל כך הרבה טפסים עם הגיוס ולאורך השירות הצבאי, בחובה ובקבע. ההצעה שלי היא: לכלול באחד מהטפסים האלו גם התייחסות למורשת הדיגיטלית. יש למלא טופס כזה בעת החיול, ולאחר מכן, בכל שינוי בסיס או תפקיד, לאשרר או לשנות את הכתוב בו:  

צילומסך מאתר אכ"א

אולי תאמר, האלוף: 

"כולם צריכים לנהל את העיזבון הדיגיטלי, המורשת הדיגיטלית, הדאטה הדיגיטלי, הנכסים הדיגיטליים, הירושה הדיגיטלית, הרכוש הדיגיטלי והתכנים הדיגיטליים שלהם עוד בעודם בחייהם, לא רק חיילים". 

- אני הראשונה שאסכים איתך.
אבל אין לי גישה לכולם בבת אחת. כן יכולה להיות לי, דרכך, האלוף, גישה לכל מי שבצה"ל. 

אולי תשיב: 

"כל מי שבסיכון גבוה כתוצאה מתפקידו/ה חשוב שיטפל בזה: מה עם משטרה? מה עם מכבי האש? למה את באה דווקא לצה"ל?" 

- אתה צודק, כמובן. אבל אדם בוחר להיות שוטר או כבאי - אדם לא בוחר להיות חייל. ולכן עלינו האחריות לדאוג לכל היבט, כולל להיבטים הדיגיטליים הנלווים לחייהם - ולמותם. ממש כפי שאנחנו מחייבים אותם למנות שארים לביטוח ואיננו משאירים זאת לשיקול דעתם, האם למנותם או לא. 

אולי תענה: 

"אבל אני לא רוצה לדבר על מוות, בטח לא עם החיילים/ות. לא רוצה להכניס להם/ן לראש שהם עלולים למות, את והשאלות האלו שלך". 

ואני אגיד לך בצער שלפחות היום אי אפשר להעמיד פנים שאין מוות ושחיילים/ות לא ימותו. היום השכול מסתכל לנו בעיניים ואנחנו צריכים להסתכל לו בעיניים בחזרה ולראות מה עוד אפשר לעשות שעוד לא עשינו. 

גם בלי שניחנתי בכישורי נבואה אני מרשה לעצמי להתנבא:

חיילים/ות ימותו. 

לא יודעת באיזה נסיבות, כמויות ועיתוי, אבל חיילים/ות עוד ימותו. 

הלוואי וזה לא היה כך.

יהיה הרבה שוני ביניהם/ן במותם: הם יהיו מכל מיני מקומות בארץ, מכל מיני חילות, בכל מיני תפקידים, בכל מיני דרגות, מכל מיני עדות, בכל מיני מצבים משפחתיים ובכל מיני גילאים. ואתה יודע מה הדבר שכן יהיה משותף לכולם/ן, האלוף? המשותף הוא שיישאר לאחר מותם/ן עולם תוכן דיגיטלי עשיר שיהיה יקר עד יקר מפז לאוהביהם/ן. 

משרד הביטחון יזם לאחרונה, בשל השינויים בעידן המידע, הליך של רפורמה באגף המשפחות וההנצחה. פרופ' קרין נהון, המובילה שלו, ערכה במרץ 2016 יום עיון בנושא "שכול ורשתות חברתיות" ובחרה שישה אנשי מקצוע ללוות את השולחנות העגולים במהלכו. אני הייתי אחת מהם. היה מרתק לראות את הפערים באוריינות הדיגיטלית ולצד הרתיעה משינוי והפחד מקידמה ומטכנולוגיה גם רצון להתקדם קדימה ולתת מענה עדכני לבעיות מודרניות. 

בוא נלך אנחנו, אתה ואני, האלוף, צעד אחד אחורה. כלומר קדימה. כי להיות מודעים לעולמות המוות הדיגיטלי לאחר המוות ולצרכים שהם מביאים איתם זה חשוב - אבל חשוב אף יותר להיות מודעים לעולמות המוות הדיגיטלי עוד בעודנו בחיים. בוא נשאל את החיילים/ות עוד בחייהם/ן: "מה ברצונכם/ן שיקרה עם מה שתשאירו אחריכם/ן, אם חלילה יקרה לכם/ן משהו?". 

המדיניות של רוב האתרים, הספקיות והפלטפורמות כיום היא לא לתת סיסמה או גישה לחשבונות מקוונים אחרי מוות בלי הנחיות מפורשות של המת. כן, גם לא לקרובי משפחה מדרגה ראשונה או ליורשים על פי חוק. 

כל אותם א/נשים שחרדים לפרטיות אחרים/ות או לפרטיות עצמם/ן לאחר המוות, הנה הפיתרון: בואו נשאל את החיילים/ות עצמם/ן מה היו רוצים שיקרה - האם היו רוצים שיקיריהם/ן ייכנסו למה שישאירו אחריהם/ן או לא? אם התשובה תהיה חיובית, אולי זה יקל על המשפחה בפניות לגורמים הרלוונטיים. אם התשובה תהיה שלילית, אולי זה יקל על המשפחה לדעת שהם לא נעולים מחוץ לחשבונות כתוצאה מסיבות טכניות, אלא כחלק מכיבוד רצון המת/ה. 

בוא נטפל בשני הצדדים, לפני המוות ואחריו: בוא נכשיר את הצוות המקצועי להיות מודע ולתת מענה גם להיבטים הדיגיטליים הנלווים לחיי החיילים, בחייהם ובמותם. 

יש כל כך הרבה כאב שנלווה למוות, כאב שאין לנו מה לעשות לגביו ואין לנו איך להקל עליו. בוא לפחות נקל איפה שכן אפשר. 

ולמה אני כותבת אליך מכתב פתוח, אולי אתה תוהה? 

כי מאז יוני 2015, כמעט שנה, אני מבקשת להיפגש איתך. נאמר לי שתחילה עלי להיפגש עם הדוברת שלך, רס"ן מרב גרנות-סטולר, ועם רמ"ח נפגעים, אל"מ יפה מור. הפגישה נקבעה ובוטלה כמה פעמים, ובחודשים האחרונים לא רק שהיא לא נקבעת מחדש אלא שהפסיקו להחזיר לי טלפונים מלשכת הרמ"ח:

 יוני 2015, מייל לדוברת אכ"א

 יולי 2015, מייל לדוברת אכ"א 

אוגוסט 2015, תכתובת ווטסאפ עם לשכת הרמ"ח 

אוגוסט 2015, תכתובת ווטסאפ עם לשכת הרמ"ח 

ספטמבר 2015, תכתובת ווטסאפ עם לשכת הרמ"ח 

ספטמבר 2015, תכתובת ווטסאפ עם לשכת הרמ"ח 

אוקטובר 2015, תכתובת ווטסאפ עם לשכת הרמ"ח 

ינואר 2016, תכתובת ווטסאפ עם רס"ן גליה פרגמנט מילברג, ראש מדור ההדרכה היוצאת, מחלקת נפגעים

המשך 

המשך  

פברואר 2016, מייל לדוברת אכ"א

מרץ 2016, מייל מדוברת אכ"א

מרץ 2016, מייל לדוברת אכ"א

מרץ 2016, מייל לרס"ן גליה פרגמנט מילברג, ראש מדור ההדרכה היוצאת, מחלקת נפגעים

א/נשים אומרים/ות לי: 

"חכי. הרי התופעה שאת מדברת עליה כל כך רחבה, ונוגעת בכולם/ן, והרי משפחות ייתקלו בזה יותר ויותר מעכשיו, אז כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לחכות. ככל שיהיו יותר משפחות שכולות חדשות שייתקלו בקשיים המודרניים האלו, הן תצעקנה, והצעקה שלהן תעלה למעלה, ויגיע השינוי". 

ואני אומרת, האלוף, שאני לא רוצה לחכות לעוד מוות. אני צועקת כבר עכשיו. הלוואי ותקשיב. 



ורד שביט
אחותו של סא"ל במיל' טל שביט
שנהרג מפגיעת מכונית ב-2/3/11