תודות

סוף שנה זו הזדמנות טובה להגיד תודה, או במקרה שלי - תודות. 
את התודות של 2014 תוכלו למצוא כאן, ואת התודות משלבים מוקדמים יותר של הבלוג כאן. 

ברשימה הזו יש א/נשים שעזרו לי (בהקשר של הבלוג) במהלך השנה האחרונה. היא כוללת א/נשים מישראל, אנגליה, ארה"ב, גרמניה, פינלנד ודנמרק, 

שעזרו במייל, טלפון, סקייפ, פייסבוק, ווטסאפ ופנים אל פנים, 

קוראים/ות של הבלוג, בני/בנות משפחה, חברים/ות, זרים/ות, וזרים/ות שהפכו לחברים/ות. 

היא לא כוללת את הא/נשים שמתייגים/ות אותי כשיש משהו רלוונטי או שולחים/ות לי לינקים שהם יודעים/ות שיעניינו אותי, כי הם/ן רבים/ות מדי (למזלי) מכדי שאוכל למנות כאן את כולם/ן. 

היא כן כוללת את מי שבאופן חד פעמי, רב פעמי או שוטף וקבוע, עוזר/ת לי באופן נדיב ומסור במגוון דרכים: מ-ייעוץ, הגהה, עריכה, עריכת וידאו, תרגום מאנגלית לעברית, תרגום מעברית לאנגלית, תרגום מדנית לעברית, שיחות טלפון בדנית, שכתוב, חיפוש, חיפוש בצרפתית, משוב, עיצה, הזמנה להרצאות בתשלום, היכרות עם א/נשים רלוונטיים/ות, עיצוב גרפי, איפור, המלצה, השאלת ציוד, צילום וידאו, ניתוח נתונים, ייעוץ משפטי ועד ל-עזרה עם הקוד של הבלוג והקלטה באולפן סאונד.  

הרקע הירוק זו אני

תודה למי שעוזרים/ות כשאני מבקשת ולמי שעוזרים/ות עוד לפני שאני מבקשת.

תודה למי שעוזרים/ות מעכשיו לעכשיו, כי אני צריכה עזרה במשהו עכשיו.   

תודה למי שיוזמים/ות איתי שיתופי פעולה ולמי שנענים/ות להצעות שיתופי הפעולה מצדי. תודה למי שנענים/ות להזמנתי ובאים/ות לפגישות שאני יוזמת, תודה למי שעוזרים/ות לי, או לפחות מנסים/ות לעזור לי, לקדם את הדברים שחשוב לי לקדם. 

תודה למי שמצחיקים /ות אותי כשלא רק שהם/ן עוזרים/ות לי בהתנדבות, הם/ן גם מתנצלים/ות כשזה לא קורה מספיק מהר לדעתם/ן :) 

תודה למי שגם כשאני מנסה כן לשלם (ולצערי אני יכולה להציע את זה רק במקרים נדירים) - גם אז הם/ן לא נותנים/ות לי: 

תודה למי שתומכים בי ברגעי משבר, תודה למי שמפרגנים/ות, שמעודדים/ות, שמפיצים/ות את מה שאני עושה / אומרת, את הבלוג ואת דפי הפייסבוק שלו (אבק דיגיטלי, Digital Dust). 

זה לא מובן מאליו, אני אסירת תודה, ובפשטות ובכנות - לא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה בלעדיהם/ן (לפי סדר א'-ב' שם פרטי רק כי צריך לסדר את זה איכשהו :p):  

אביעד דיין, אור מידן, אורי גונדה, אילן שדי, אלינור קנטור, אלעד רז, אמיר שמש, אסף אביר, גילי מייזלר, גלי הלפרן ויינרמן, גלית רובינשטיין, דבורית שרגל, דור נחמן, דניאל אלפון, דניאל לנדאו, הילה צאירי, חגי גינזבורג, טל ביטון, טל גוטמן, יהונתן קלינגר, יוסי גלזר, יוסי כתראן, יעל געתון, כרמל וייסמן, ליאור זלמנסון, מוטי שמעוני, מורן לשם בר, מי-טל גרייבר שוורץ, מייקל דיאמונד, מירב דרזי-מאירי, מעין אלכסנדר, מתן מלמד, ניר יניב, נמרוד בנצור, עודד ירון, עומר לוי, עידו קינן, עמיר כהנא, ענבל לוטם, ענבל שגיב-נקדימון, ענת גלב-פרייס, פול סולומון, פרנקי סימון, צח בן יהודה, קרן אלעזרי, רונית לביא, רחל (ברמן) מדר, רינת קורבט, שירי ישועה, שמוליק לוטטי, שמעון פרץ,

Anu Harju, Jakob Sabra, James Norris‏, Katrin Döveling, Mórna O Connor, Selina Ellis Gray, Stacey Pitsillides.

תודה מיוחדת להורים שלי, מיה ועלי שביט, שבלי תמיכתם הרבה, כולל הכלכלית המשמעותית, לא הייתי יכולה להתמסר לעיסוק הזה כפי שאני עושה בשנים האחרונות. 

אפילו תודה לקומץ הא/נשים שלא מסכימים/ות להיפגש איתי, שלא מעריכים/ות אותי או את מה שאני עושה (למשל כי אין לי תואר ואני לא חלק מהאקדמיה) ולא מסכימים/ות לעזור לי, כי כך הם/ן הופכים/ות את כל אלו שכן מסכימים/ות, מעריכים/ות, עוזרים/ות ותומכ/ים לעוד יותר בולטים/ות. 

סמס ממישהו שיצא לי לדבר איתו על הבלוג במקרה כששנינו חיכינו לאוטובוס בפתח תקווה: 

ציוץ בטוויטר בתגובה לאחד מהפוסטים שלי: 

מייל: 

ולפעמים יש אפילו טוקבקים חיוביים: 

ואני רוצה בהזדמנות זו גם להגיד משהו אישי. 

אני לא מסכימה עם משפטים כמו "כל דבר קורה לטובה" או "Everything happens for a reason". לא: יש דברים שקורים בלי סיבה, כמו נהג שמתנהג בצורה רשלנית על הכביש והורג את אחי, ואין, לא היה, לא יהיה ולא יכול להיות שום דבר טוב במוות של טל או כתוצאה ממנו. 

עם זאת, יש דברים טובים שיכולים לקרות למרות שטל מת: לא כתוצאה מהמוות שלו, לא בגלל המוות שלו - למרות המוות שלו. והאנשים שעוזרים לי בדרך הם אחד מהדברים הטובים האלו. 

התודה האחרונה להפעם היא לטל: אישיות כל כך מיוחדת, יוצאת דופן ובלתי נשכחת, שנוגעת בחיים של כל כך הרבה א/נשים בחייו - ואחרי מותו, שכמעט ואין הרצאה שלי שבה אני לא רואה שלמישהו/י בקהל "נדלקות" העיניים כשאני מדברת עליו, או שא/נשים לא מהנהנים/ות בראשיהם/ן כשאני מספרת עליו, או שמישהו/י לא ניגש/ת אלי אחרי ההרצאה לספר על הפעם ההיא שנפגשו או שקראו או שראו אותו. וכמעט אין פגישה שלי שלא מסתבר בה שיש למישהו/י קשר ישיר או עקיף אליו. יש א/נשים שעוזרים/ות לי בזכות עצמי, נכון, אבל יש הרבה א/נשים שעוזרים/ות לי בזכותו. 

טל בצילום של קולין ריצ'י

כמו שאתם/ן יודעים/ות, לא תכננתי שום דבר מזה. זה פשוט נהיה. ויש לי כיום עבודה (וכן, זו משרה מלאה, ולא, אני עוד לא מתפרנסת מזה, וכן, אתם/ן יכולים/ות לעזור) שגורמת לי לבכות המון, גם בגלל החומרים בהם אני עוסקת וגם בגלל הכאב הפרטי שלי, וזו עבודה שגורמת לי לתהות לפעמים האם אני משוגעת בגלל שזה מה שאני עושה, וזו עבודה שגורמת לא/נשים אחרים/ות לדאוג לי - גם חבריםו/ת וגם זרים/ות:

צילומסך, תכתובת פרטית בפייסבוק. 

הפוסט שהוא מתייחס אליו הוא זה,:

אכן אחד משני הפוסטים שהיה לי הכי קשה לכתוב עד היום (זה השני)

זו עבודה שגורמת לכך שכשאני רואה שמתייגים אותי בפייסבוק איפשהו, חלק ממני נדרך, כי אני לא יודעת האם תייגו אותי על סרטון חתולים חמוד או בגלל שמישהו/י מת/ה.
זו הרגשה מוזרה, בכל פעם שאת/ה רואה תיוג שלך בפייסבוק, לתהות האם מישהו מת.
ויש לי עבודה שגורמת לכך שכשאני מחפשת בפייסבוק "death" או "digital", יש לי הרבה אופציות לבחור מביניהן:

ועם זאת,זו עבודה שמרתקת אותי, שגורמת לי ללכת לישון לפנות בוקר לפעמים כי הגיע במייל איזה עדכון שאני מרגישה שאני חייבת לכתוב עליו פוסט בבלוג עכשיו, עבודה שגורמת לי לבדוק מיילים בסקרנות בבוקר כי אולי הגיעו עדכונים מעניינים בזמן שישנתי, עבודה שגורמת לי להרגיש שאני עושה משהו חשוב ומשמעותי ושאני עוזרת לא/נשים - ומוקדשת לטל. ועם כל הרצון שלי לחולל שינויים משמעותיים בקנה מידה גדול, כשמישהו/י מספר/ת לי שבזכותי ההיבטים הדיגיטליים של חייו/ה מסודרים ומוסדרים מעכשיו, אני מתרגשת, ומרגישה שרק בשביל המשפחה שלו/ה זה כבר היה שווה, אם חס וחלילה יקרה לו/ה משהו. 

תודה.