תשובה לשאלה שנשאלתי: "מה ההבדל בין לפתוח מגירה בחדר השינה של מישהו שנפטר ולגלות מכתבי אהבה ישנים, למשל, לבין לפתוח מייל של מישהו שנפטר ולהתמודד עם המיילים שיש שם?"
- לאדם יש בדרך כלל רק חדר שינה אחד, ומגירותיו גלויות, כלומר שתדעו על כמה מגירות תצטרכו לעבור. הנפח האפשרי לתכולת כל מגירה מוגבל, כלומר שתדעו כמה זמן בערך זה ייקח לכם. מגירות נסתרות מוצאים בדרך כלל רק בסרטים. קרוב לוודאי שגם אם אחת מהמגירות נעולה במפתח, תוכלו למצוא את המפתח בדירה או לפרוץ אותה בקלות יחסית. מקסימום תזמינו פורץ, שיוכל לפתוח את המגירה מבלי להיחשף לתכולתה.
- לאדם אחד יכולים להיות כמה חשבונות דואר אלקטרוני, ולא כולם יהיו בהכרח גלויים עבורכם או ידועים לכם. גם אם תדעו עליהם, לא בהכרח יהיו לכם סיסמאות הגישה לכולם. כדי לפרוץ לתוכם, אתם עלולים להזדקק לשירותיו של איש מקצוע (טכנאי מחשבים) וכך לאפשר לאדם זר גישה למשהו מאד פרטי ואישי. אפשרות נוספת היא שתמצאו את עצמכם תלויים בחסדי ספקיות המייל השונות והמדיניות שלהן בנושא. הנפח של כל תיבת דואר יכול להיות בלתי מוגבל, ותמצאו את עצמכם מול אלפי מיילים בכל אחת מהן. (עוד מידע על המדיניות השונה של הספקיות בכתבה השנייה שלי לווינט ובפוסטים הצד המשפטי, המדריך הטכני והזווית הישראלית).
- מכתבי אהבה יכולים להיות ממוענים אל/מאת מישהו/י אנונימי/ת ולא יהיה לכם איך לזהות אותם או ליצור איתם קשר.
- במיילים, הנמען/ת גלוי/ה.
- אם מדובר בתכולת מגירות בביתו של הנפטר, רוב הסיכויים שלא יהיה ספק שתכולת המגירות שייכות לו ולכן לכם, יורשיו. במקרה הגרוע, תצטרכו אולי להתמודד עם בני משפחה אחרים שירצו גם הם חלק מתכולת התכתובת שנמצאה במגירות.
- כשמדובר בתכולת מיילים, אם זה מייל מבוסס רשת, ייתכן שתמצאו את עצמכם נאלצים להוכיח של מי המייל, ולמי יש רשות לגישה לתוכן שבו, וייתכן שתגלו שהמדיניות של ספקית המייל לא עולה בקנה אחד עם תחושותיכם בנושא. דווקא בתקופה שהיא קשה ורגישה גם ככה, תמצאו את עצמכם מתמודדים מול גורמים חיצוניים לגבי משהו שתרגישו שהוא מאד אישי ושבעצם היה צריך, לדעתכם, להיפתר במסגרת המשפחתית בלבד. (עוד מידע בפוסטים המדריך הטכני והצד המשפטי).
- פעם גברים (בעיקר) היו מחביאים, נגיד, חוברות / קלטות פורנו בארון או מתחת למיטה. אם היו להם בת/ן זוג, כנראה שהם ידעו על קיומן ולכן יכלו לזרוק אותן לפני שאנשים אחרים ייכנסו הביתה. אם הנפטר חי בגפו כנראה שמישהו היה מגלה את המטמון והיה צריך להתמודד עם רגע חד פעמי של מבוכה.
- כיום יש סיכויים טובים שלא תיאלצו להתמודד עם מציאת חוברות פורנו מודפסות או קלטות עם סרטי פורנו, אבל כן תיאלצו להתמודד עם מציאת פורנו על המחשב. במדריכים שפורסמו בערוץ האינטרנט, המחשבים והטכנולוגיה של וויינט מלמדים גם איך להסתיר את הפורנו הממוחשב וגם איך להיפטר ממנו, אבל לא בטוח שהמת הספיק ללמוד איך לעשות את החלק הראשון, מה שאומר שאתם עלולים למצוא את עצמכם עושים את החלק השני.
- בדרך כלל לאדם נורמטיבי יש זהות אחת ומאגר מסוים של נכסים פיזיים. לפעמים צריך לעבור על תכולת חדר אחרי מותו, לפעמים על תכולת דירה או בית, לפעמים גם על תכולת מחסן, אבל לרוב, גם אם האדם אגר חפצים רבים, סך כל הנכסים הפיזיים שהשאיר אחריו הוא מוגבל.
- לאדם אחד יכולות להיות מספר פרסונות אינטרנטיות והוא עדיין ישאר אדם נורמטיבי. אם הוא היה פעיל ברשת, הוא עלול להשאיר אחריו נכסים רבים שתתקשו לעקוב אחריהם, שלא לדבר על לנהל אותם. תחשבו על כמות העקבות הדיגיטליים שאנחנו משאירים אחרינו, מעבר למיילים: פיקאסה, פליקר, קפה דה מרקר, יו טיוב, גוגל פלוס, פורסקוור, פורומים, קומונות, בלוגים, טוויטר, לינקדאין, מייספייס... הזמן הנדרש רק כדי לעבור על כל הכמות האדירה הזו של התוכן, שלא לדבר על לנהל אותו (לשמור? למחוק? לגבות? וכו') ארוך יותר ככל הנראה מהזמן שיידרש למיון המחסן העמוס ביותר.
- רוב האנשים הנורמטיביים, אלו שאינם אגרנים כפיתיים, ממיינים וזורקים את החפצים הפיזיים שלהם מדי פעם. יש כמובן שימור לצרכי איסוף או נוסטלגיה, אבל במעבר דירה או ברענון לקראת פסח / אביב וכו', רוב האנשים ימצאו את עצמם ממיינים וזורקים חפצים שהם כבר לא זקוקים להם, ולכן נמצא בביתם בעיקר את מה שהיה רלוונטי לתקופת חייהם האחרונה.
- כיוון שלחפצים וירטואליים ודיגיטליים אין נפח פיזי, הרבה אנשים לא מוצאים לנכון לסדר או למיין אותם, ובטח שלא לזרוק. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול מיילים מ 2004 (לדוגמה) שכבר לא רלוונטיים לאיש, אבל גם לא נמחקו (ותודה לשירי ישועה שחידדה את הנקודה הזו עבורי).
מפחיד לחשוב איזה דברים אפשר לגלות על מישהו לאחר שהוא נפטר, ובודקים את המחשב שלו.
השבמחקעוד יותר מפחיד אותי לדעת מה אני אשאיר אחרי..
תודה רבה על הפוסט!