כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום רביעי, 28 בפברואר 2018

צוואתה של מאי פלג

נפלה בחלקי הזכות לקרוא את צוואתה של מאי פלג. ואני אומרת זכות כי זה מסמך אנושי מרגש, ואני משתמשת בצירוף המילים הזה בלי אף טיפת ציניות. כשקראתי את צוואתה הרגשתי שנפלה בחלקי הזכות להתוודע לאישיות מיוחדת, יוצאת דופן, מרשימה ונוגעת ללב, שידעה שהיא הולכת למות כי היא בחרה לסיים את חייה בעצמה, ועשתה כמיטב יכולתה להסדיר, להבהיר ולטפל בכל מה שרק יכלה טרם מותה, והיא עשתה זאת ברגישות, באכפתיות, בתשומת לב ומתוך מחשבה רבה. 

מה שעורר את סקרנותי המקצועית בנוגע אליה והוביל אותי לבקש לראות את צוואתה - ואני מודה מאד לאלו שאישרו לי לראות אותה ולכתוב עליה - היה הפרסום הבא מתוך פרופיל הפייסבוק שלה לאחר מותה





"רגע", תהיתי לעצמי: "אם, לבקשתה של מאי, הפרופיל שלה נשאר פעיל במתכונתו הנוכחית ולא כפרופיל מונצח ("דף זיכרון של פייסבוק", כדבריה), (כתבתי פוסט נפרד על עד כמה הבקשה הזו לא מעניינת את פייסבוק), האם זה אומר שהיא השאירה בצוואתה הנחיות שקשורות גם להיבטים הדיגיטליים של חייה?". הסתקרנתי, פניתי, קיבלתי אישור תחילה לקרוא את הצוואה ולאחר מכן לכתוב עליה. 

אז מה ואיך כותבת אישה שרוצה להסדיר את כל ההיבטים של חייה טרם מותה? 


החלקים הרלוונטויים מצוואתה של מאי

אני מוצאת את זה מרתק: הרצון הזה לחשוב על הכל, להבהיר ולהסדיר הכל מראש, כשאת צריכה לחשוב שנים קדימה. 

הראיתי את החלק הזה מהצוואה לעו"ד יהונתן קלינגר שעוסק בטכנולוגיה: 
"היא עשתה את הדבר הנכון כשמינתה את מי שמינתה לנהל את הנכסים הדיגיטליים שלה. הבעיה היחידה היא שפייסבוק, גוגל וחברותיהן לא ממש מרשות זאת בתקנון. לכן, מה שצריך עוד לעשות כדי לאפשר צוואות כאלו זה לחייב אותן להוציא מהתקנונים שלהן את הסעיפים האלה, שבעצם לא מכבדים את רצון המת/ה" 

<<>>את מה שכתוב בפוסט הזה עד כאן כתבתי בדצמבר 2015 - ינואר 2016, וחזרתי לזה עכשיו: פברואר 2018, כי זה אחד מהפוסטים שהיה לי הכי חשוב לסיים ולהעלות לפני פרישתי.
ראיינתי אז שניים/שתיים מחבריה/חברותיה הקרובים/ות ביותר של מאי, שיישארו בעילום שם כבקשתם/ן, וחזרתי עכשיו אל מה שכתבתי לעצמי אז במהלך שיחתנו.
אני מודה להם/ן על הסכמתם/ן לראיון ועל רשותם/ן לכתוב עליה<<>>



באופן לא מפתיע, פייסבוק אכן לא כיבדה את רצונה של מאי, והפרופיל שלה כן הונצח (הזדמנות מצוינת להזכיר ל/אנשים לא לדווח על א/נשים אחרים/ות כמתים/ות לפייסבוק. כתבתי על כך בפוסט "פייסבוק ומוות - סדר בבלגן"): 


צילומסך של הפרופיל של מאי בפייסבוק
המילה Remembering היא האינדיקציה שלנו לכך שזהו פרופיל מונצח 


כשפרופיל מונצח יש לכך כל מיני השלכות, והן בלתי הפיכות, כי הפיכת פרופיל למונצח היא פעולה בלתי הפיכה.
אחת מהן היא - כמו במקרה הזה - שאתם/ן עלולים/ות למצוא את עצמכם/ן
פתאום נעולים/ות מחוץ לפרופיל של יקירכם/ן / יקירתכם/ן, ללא התרעה מוקדמת, ולא תוכלו להיכנס אליו שוב. 

מה שאני כותבת פה היה תקף במקרה של מאי אבל יכול להיות תקף בדיוק באותה מידה לגבי כל אחד ואחת מאיתנו:
במדיניות הנוכחית של פייסבוק, ברגע שאדם (וזה יכול להיות אדם זר שכלל לא הכיר את מאי אישית ובטח שלא הכיר/ה את רצונותיה ומשאלותיה - שזה חלק גדול מהבעיה!) מדווח/ת לפייסבוק על אותו פרופיל כפרופיל של אדם מת, ופייסבוק עוברת על הדיווח והוא נראה לה אמין - באותו רגע פייסבוק הופכת את הפרופיל לפרופיל הנצחה.
וכן, זה קורה גם אם יש לכם/ן את שם המשתמש והסיסמה הנכונים (לחבריה/ותיה של מאי היו אותם) - לא תוכלו להיכנס יותר.
וכן, זה קורה גם אם הנפטרת נתנה לכם/ן רשות מפורשת כן להיכנס ו/או נתנה 
הנחיות מפורשות מה היתה רוצה שיקרה - ושלא יקרה - עם הפרופיל הזה לאחר מותה (לחבריה/ותיה של מאי היו רשות והנחיות ברורות - כולל במדויק שהיא לא רצתה שהפרופיל שלה יהפוך לפרופיל הנצחה) - לא תוכלו להיכנס יותר ולא תוכלו למנוע מהפרופיל להפוך לפרופיל מונצח. 

כלומר, יש לפייסבוק את היכולת לא לכבד את רצון המת - במקרה הזה, לא לכבד את רצונה של מאי - ויש לפייסבוק את היכולת 
לנעול מחוץ לפרופיל את הא/נשים שמאי עצמה בחרה שכן יוכלו להמשיך ולהיכנס לפרופיל שלה לאחר מותה. 



כאמור, דמותה של מאי סיקרנה אותי מקצועית עוד לפני שנתוודעתי לתוכן צוואתה, ודמותה סיקרנה אותי אף יותר הן מקצועית והן אישית לאחר קריאת הצוואה, ולכן ביקשתי לשוחח עם שניים/שתיים מחבריה/חברותיה הקרובים/ות ביותר, שיישארו בעילום שם, כבקשתם/ן. 

(כאמור, שיחה זו התקיימה לפני יותר משנתיים וחזרתי אליה עכשיו: יתכנו אי-דיוקים בגלל הזמן שחלף מאז עריכת הראיון ועד כתיבתו וכמובן יתכן שחלו מאז שינויים - הדברים נכונים לזמן כתיבתם דאז) 



"מאי היתה אישיות סוחפת, כריזמטית: כשהיא נכנסה לחדר, תוך שתי דקות היא כבר היתה המובילה בו. לא ממקום שהיא לוקחת את ההובלה מא/נשים, אלא ממקום שהם/ן נותנים לה את ההובלה. מנהיגה טבעית. "קונטרול פריק", מאד מתוכננת מראש.
אישה טכנית, מבינה במחשבים, מכירה אותם, מתעסקת איתם - התחום הדיגיטלי לא היה זר לה. היא השתמשה במחשב נייד שהיא בנתה בעצמה לעצמה מכל מיני מחשבים. כשלא/נשים היו בעיות - היא היתה הכתובת. היוותה מוקד תמיכה להמון א/נשים. וזו היתה תמיכה חד צדדית: שהיא תומכת בהםלא הופתענו מהתגובות על מותה בפייסבוק: ידענו כמה שהיא היתה משמעותית לא/נשים, ולכמה א/נשים היא היתה משמעותית. 

היא השאירה לנו את הסיסמאות שלה מראש, כחלק מהצוואה. יש לנו את הסיסמה לגוגל דרייב שלה. בכל מה שנוגע לפייסבוק היא היתה מאד ברורה: שלא יהפוך לזיכרון אלא ימשיך להיות פרופיל פעיל, לשנה. מינתה אחד/ת מאיתנו כ-Legacy Contact שלה. היתה מאד מפוקסת על איך ומה היא רוצה, הסבירה מה ומי, חילקה תפקידים, הכל היה ידוע ומתוכנן מראש, התפקידים היו כתובים מראש - היא ביימה את הכל. גם את טקס הפרידה ממנה היא תכננה וכתבה: השאירה הנחיות כתובות על Disk on Key. כל מה שקשור לטקס היה מוכן מראש: איפה יש מקום למי לדבר אם הוא/היא רוצה, מי המנחה. היא אמרה לנו מראש שיהיה Disk on Key כזה ואכן מצאנו אותו בין החפצים שלה. היא השאירה אותו עם פתק, כדי שלא יהיה ספק שזה זהעל ה-DOK היתה רשימת אנשים שצריך להודיע להם אישית. היו רגישויות מסויימות: מי מכיר/ה את מי, מי יכול/ה להודיע למי, למי אפשר להתקשר בשבת ולמי לא, למי להודיע ראשון/ה ולמי שני/ה, היא גם אמרה מראש מי יצטרך להודיע. כל ההתנהלות שלה בהכנות הקפדניות לקראת מותה היתה נטו ממנה, היא לא נעזרה באחרים. הכל נבע ממנה, הכל לבד. היא השאירה הוראות מפורשות לגבי הטלפון: להשאיר את הקו פעיל לשנה ואז להפוך אותו לקו לשיחות נכנסות בלבד, ללא תשלום. חשבון הטלפון לא היה על שמה כך שלא היה צריך לעשות העברות בעלות ואפשר היה לשלם את החשבון ברצף. 


בחודשים האחרונים לחייה מאי עשתה המון גיבויים. היא עבדה חודשים כדי לגבות את הכל. סרקה מאות תמונות, רשמה על כל אחת מי זה, מאיזו שנה ומה רואים. כששמעה על עדי טלמור ושוויץ התבאסה מכך שמישהו כבר עשה לפניה את הכל בצורה מסודרת: עדי כתב מראש את מה שיאמרו ומה שישדרו לאחר מותו, ובחר מראש את השירים שהוא רוצה שישמיעו אחרי מותו, אבל מאי אמרה: "אני אעשה את הכל אפילו עוד יותר מסודר ממנו!". לפני מותה היא מחקה מהטלפון שלה הכל, כך שאפילו שיחות אחרונות לא היו, ואז עשתה שני צילתוקים: למשטרה ולבית החולים הפסיכיאטרי - שני המקומות שהתקשרה אליהם בחייה ולא קיבלה מהם מענה. כמה מרשים. כמה סימבולי. היא מתה כפי שהיא חיה. 

לאחר מותה, גילינו ש: כל הגיבויים שעשתה במשך חודשים? היא השמידה את כולם. כל התמונות שסרקה וציינה את פרטיהן בדקדקנות? היא מחקה את כולן. המחשב הנייד שבנתה לעצמה? היא מחקה ממנו הכל. השאירה מחברת וחצי פיזיות. מחקה את הפיקאסה. היה גיבוי סמסים וגם אותו ישבה למחוק. בהתחלה היא תכננה להשאיר אצלנו עותקי תמונות, אבל אז גם את העותקים הדיגיטליים היא בסוף לא השאירה.
יש לה בלוג שמתישהו ניכנס אליו, אבל אנחנו כבר יודעים/ות שלא יהיה שם הרבה. 
זה היה מאכזב ומפתיע לגלות שהיא בחרה להשמיד כל כך הרבה חומרים. אפילו התסריט שכתבה על כל החיים שלה לא נשאר. אבל - זו היתה הבחירה שלה. מאי העבירה המון חומרים להארד דיסק נייד ואז מחקה אותו. אנחנו יודעים/ות שאפשר לשחזר מתוכו, וכן, זה מפתה - אבל אנחנו נכבד את הבחירה שלה ולא נעשה את זה. מהטלפון היא מחקה הכל, גם את כל האפליקציות. שיחזרה הגדרות יצרן.
קראה את כל ההודעות, גם בפייסבוק, ואז מחקה את כולן. השאירה בטלפון רק את אנשי הקשר. אמרה מראש לא/נשים ששיחות פרטיות יגיעו לא/נשים אחרים/ות.


אחרי שמישהו/י דיווח/ה לפייסבוק שמאי איננה וכתוצאה מכך הפרופיל שלה הפך להיות פרופיל מונצח, גילינו שזה בעצם מקל עלינו. בדיעבד אנחנו שמחים שכך קרה, כי כל כך הרבה אנשים רצו להמשיך לכתוב למאי, לדבר עם מאי, והיה לנו מוזר לכתוב בשמה. זו לא היתה הרגשה טובה.
הנחנו שבפרופיל שלה יהיה צורך בניהול: למשל, כשעדיין יש לך גישה לפרופיל את/ה יכול/ה למחוק בעצמך תגובות נאצה שמתפרסמות בו, לא צריך לדווח לפייסבוק ולחכות שהם יעשו עם זה - או לא יעשו עם זה - משהו. אבל בפועל לא נתקלנו במשהו שהצריך מחיקה. שמנו במייל שלה מענה אוטומטי: "מאי כבר לא זמינה במייל, היא בחרה לשים קץ לחייה ולסיים את הסבל, מוזמנים להתעדכן בפייסבוק", אבל אחרי כמה זמן ביטלנו אותו, כי רצינו להשאיר את המייל שלה כערוץ תקשורת לא/נשים, ואם מישהו/י רוצה לכתוב לה, לשלוח לה מייל, אז שלא יקבל/תקבל ככה בבת אחת ישר לפרצוף את זה שמאי מתה. בהתחלה גם שלחנו הודעה לכל מי שהתקשר/ה או סימס/ה, אבל לא לאורך זמן. אנחנו יודעים/ות שיש לפחות אדם אחד שככה הוא/היא גילה/גילתה על מותה: מהסמס שקיבל בחזרה. אנחנו יודעים/ות שיש א/נשים שמעוניינים/ות לשמור על האפשרות להתקשר גם אם לא עונים/ות. יש מישהי/ו שביקש/ה לקבל פעם בשבוע משהו שיישלח אליה מהטלפון של מאי". 





ברט ווסטון היה צלם אגדי באמריקה: 




צילומים שלו הופיעו בתערוכה כבר בגיל 17, ותערוכת יחיד שלו הוצגה כבר בהיותו בן 21. 

הנה שני צילומים שלו מתוך הסדרה "White Sands":


 Dunes, 1946 

Dunes and Mountains, 1945 


הוא נפטר בשנת 1993 בגיל 81, ובמשך כל מהלך חייו צילם, הציג, ונחשב לאחד מעשרת צלמי העילית שצילומיהם הם הנאספים ביותר על ידי מוזיאונים באמריקה.

ובגיל 80, הוא התיישב ליד האח, ושרף במו ידיו את כל הנגטיבים של כל התמונות שצילם בחייו - מלבד 12. 


12/1991
The Daily Gazette 

כל עולם האמנות רעש וגעש, אבל זו היתה הבחירה שלו. גם כאן מדובר באדם שהיה "קונטרול פריק" ורצה לשלוט במה שיקרה למה שישאיר אחריו: "רק אני יכול להדפיס את התמונות שלי כראוי... אני לא רוצה שכל מיני מורים ותלמידים ידפיסו את הנגטיבים שלי", אמר


בכל שבע השנים האחרונות, הדבר היחידי שיכולתי להגיד שנכון לגבי כולם/ן זה שאין תשובה אחת נכונה. זה כל כך פרטי, כל כך אישי, ההחלטה מה היינו רוצים שיקרה עם העולם (הדיגיטלי) העשיר שלנו אחרי מותנו. 


דיברתי על כך גם בהרצאת ה-TEDx שלי: "אני לא אומרת שאין למתים זכות לפרטיות. העניין הוא שאין תשובה אחת שמתאימה לכולם... הבחירה והיכולת לקבוע את גורל חיי הנצח הדיגיטלייים שלכם צריכה להיות בידיכם".


מאי היתה כל כך מודעת ומדוייקת (זה מאד נדיר שבצוואות א/נשים מתייחסים/ות גם להיבטים הדיגיטליים של מה שישאירו אחריהם/ן) - ועדיין, גם כשאנחנו מודעים/ות ומדייקים/ות, ההחלטות האלו לא בידינו, ואני מקווה שזה ישתנה בהקדם. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

//