כל החומרים בבלוג עומדים לרשותך בחינם. הם מסודרים לפי נושאים בתפריט מימין, כדאי לגלול מלמעלה למטה על מנת לראות את כל האפשרויות

יום רביעי, 14 באוגוסט 2019

החלטתי לשתף את המצגות שיצרתי להרצאותיי

החלטתי לשתף את המצגות שיצרתי להרצאות שלי לאורך השנים. 
לתשומת לבכם/ן, הן יישארו זמינות ב-Prezi עד ה-1/6/2020 בלבד. 

כשעוד הרציתי לא רציתי לשתף אותן כי לא רציתי לחלק בחינם חומרים שעבדתי עליהם כל כך הרבה וכל כך קשה. 

כשפרשתי לא רציתי לשתף אותן כי לא רציתי שחומרים שהשקעתי בהם כל כך הרבה שעות - ודמעות - יגיעו לא/נשים ולגופים שהתאכזבתי ונפגעתי מהם. 

עכשיו החלטתי כן לשתף, כי אני לא חשובה - הנושא חשוב. וחבל לי שהידע הרב שצברתי ולא נמצא בפוסטים בבלוג ירד לטמיון. ואם יש משהו מהחומרים שהראיתי בהרצאות שלי שיוכל להמשיך ולהבהיר עד כמה הנושא הזה חשוב, רגיש ורלוונטי - אז זה מה שחשוב. 


כל החומרים נאספו ונוצרו לשימוש לימודי בלבד: לא עשיתי בהם ואין לעשות בהם שימוש מסחרי כלשהו. 

אני משתפת את מצגות ההרצאות של 2015 - 2018 (היו עוד הרצאות, ב 2012-2014, אבל לא נראה לי שיש צורך גם בהן):  


  • לינק להרצאה בינואר 2018, בתל השומר (ג'וינט, אשל), במסגרת קורס ששמו "לחיות עם המוות".
    כותרת ההרצאה היתה "התמודדות אישית ומקצועית עם הסוגיות המודרניות של מוות בעידן הדיגיטלי".


  • לינק להרצאה בנובמבר 2017 בכנס "טכנולוגיות לגיל השלישי" בכפר שמריהו.
    כותרת ההרצאה היתה "היבטים דיגיטליים הנלווים לסוף החיים בעידן המודרני".








  • לינק להרצאה פרטית שנתתי ברמת גן בינואר 2017. כותרת ההרצאה היתה "ההיבטים הדיגיטליים הנלווים למוות שכדאי לקחת בחשבון ועוד לא חשבתם/ן עליהם"


  • לינק להרצאה בינואר 2017, בתל השומר (ג'וינט, אשל), במסגרת הקורס "לחיות עם המוות".כותרת ההרצאה היתה "התמודדות אישית ומקצועית עם הסוגיות המודרניות של מוות בעידן הדיגיטלי".



  • לינק להרצאה פרטית שנתתי בכפר סבא בדצמבר 2016.
    כותרת ההרצאה היתה "
    "ההיבטים הדיגיטליים הנלווים למוות שכדאי לקחת בחשבון ועוד לא חשבתם/ן עליהם"


  • לינקים לחלק הראשון ולחלק השני בהרצאה שנתתי ביוני 2016 בקורס טנטולוגיה בביה"ס לסיעוד ליד המרכז הרפואי "בני ציון" בחיפה.
    כותרת ההרצאה היתה "מוות דיגיטלי



  • לינק להרצאה במרץ 2016 בחיפה בסמינר "האינטרנט כפי שלא הכרתם" של קרן "ידע".
    כותרת ההרצאה היתה "מוות בעידן הדיגיטלי"


  • לינק להרצאה באילת בינואר 2016 במסגרת הכנס הבינלאומי השני בנושא אובדן, שכול וחוסן נפשי בחברה הישראלית ובעולם. 
    כותרת ההרצאה היתה "ההיבטים הדיגיטליים הנלווים למוות בעידן המודרני הנוכחי


  • לינק להרצאה בדצמבר 2015 במפגש לקוחות של אדם מילא. כותרת ההרצאה היתה "ההיבטים הדיגיטליים הנלווים למוות שכדאי לקחת בחשבון ועוד לא חשבתם עליהם"



  • לינק להרצאה פרטית בנובמבר 2015 במשרד עורכי הדין ארדינסט, בן נתן ושות’.כותרת ההרצאה היתה "מוות בעידן הדיגיטלי 



  • לינק להרצאה בספטמבר 2015 ב"פסטיבל אייקון" שעסק בנושא "הרפתקאות". כותרת ההרצאה היתה "לצאת להרפתקה דיגיטלית אחרי המוות"


  • לינק להרצאה ביולי 2015 לעו"ס בביטוח הלאומי בתל אביב.
    כותרת ההרצאה היתה "
    התמודדות דיגיטלית אחרי מוות



  • לינק להרצאה ביוני 2015 לעובדי גוגל ישראל. כותרת ההרצאה היתה "I See Dead People"


  • לינק להרצאה ביוני 2015 לחברי קבוצת DC9723 ׁ(שהם The DefCon Group in Tel-Aviv Israel).כותרת ההרצאה היתה "מוות בעידן הדיגיטלי"


  • לינק להרצאה במאי 2015 בקורס "​מדיניות התקשורת בישראל" במכללת הדסה בירושלים. כותרת ההרצאה היתה "מוות בעידן הדיגיטלי"


  • לינק להרצאה במאי 2015 במסגרת מושב בנושא "דיני ירושה ועיזבון במציאות משתנה" בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת.
    כותרת ההרצאה היתה "
    מוות בעידן הדיגיטלי"


  • לינק להרצאה במאי 2015 לעו"ס במחלקת השיקום בביטוח הלאומי בתל אביב, בדגש על התמודדות של אלמנים ואלמנות.
    כותרת ההרצאה היתה "התמודדות דיגיטלית אחרי מוות
    "



  • לינק להרצאה במאי 2015 ביום העיון "מאחורי הקלעים של המידען העתידי" בכנס טלדן בתל אביב. כותרת ההרצאה היתה "Digital Afterlife: I See Dead People - In My Feed"

  • לינקים לחלק הראשון ולחלק השני בהרצאה שנתתי במאי (ובפברואר) 2015 בקורס טנטולוגיה בביה"ס לסיעוד ליד המרכז הרפואי "בני ציון" בחיפה.כותרת ההרצאה היתה "מוות בעידן הדיגיטלי





  • לינק להרצאה באפריל 2015 בקורס "דיני מחשבים" בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה - שזו הרצאה זהה מאותו השבוע לתלמידי תואר שני בקורס "דיני אינטרנט: היבטים פליליים ואזרחיים" בפקולטה למשפטים באונ' תל אביב. כותרת ההרצאה היתה "מוות בעידן הדיגיטלי".

  • לינק להרצאה באפריל 2015 בכנס "עולמות" שעסק בנושא "עולמות". כותרת ההרצאה היתה "Digital Afterlife: I See Dead People".

  • לינק להרצאה במרץ 2015 בכנס הארצי למתנדבי ער"ן בשפיים.כותרת ההרצאה היתה "התמודדות דיגיטלית אחרי מוות".


  • לינק להרצאה בפברואר 2015 במפגש פורום IFISH למידענים. כותרת ההרצאה היתה "אז, רגע: חי/ה או מת/ה?"

  • לינק להרצאה בינואר 2015 בפני מתנדבי קו הסיוע של נט"ל.כותרת ההרצאה היתה "מוות בעידן הדיגיטלי".




ולמי שהגיע/ה עד הלום אספר שזה כואב: כואב לפגוש שוב את כל החומרים האלו, את כל ההשקעה שלי, את כל הידע שצברתי, את כל ההתרגשות שהיתה בי, את כל התקוות שהיו לי - ולפגוש שוב את איך כל הרצון שלי לגרום לשינוי לא הביא לתוצאות שקיוויתי להגיע אליהן לפני שפרשתי. 

יום שישי, 2 במרץ 2018

פוסט פרישה, חלק שני ואחרון

היום, 2/3/18, היום בו מלאו שבע שנים למותו של אחי, הוא גם היום בו אני פורשת מהעיסוק במוות דיגיטלי. 
חלקו הראשון של פוסט הפרישה נמצא כאן

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמ;לק

אני לא יכולה יותר. 

עיתונאים/ות ותחקירנים/ות, אם אתם/ן מחפשים/ות את מי לראיין במקומי, התשובה היא פאולה קיאל הישראלית שחיה באנגליה. פרטי יצירת הקשר איתה נמצאים בהמשך, תגללו למטה. 


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

לא אמ;לק


אני פורשת משילוב של שלוש סיבות: 


סיבה # 1: כבר אין לי את הזמן הנדרש


אבא שלי חולה בדמנציה. האבחון הרשמי הראשון היה בדצמבר 2014. מאז מצבו הלך והתדרדר במהירות ובעצם כבר מאז ינואר 2016 לא היה לי זמן להמשיך ולקדם את הנושא.
היו לי מאז רק שלוש "גיחות" חזרה לממלכות המוות הדיגיטלי:
  1. במאי 2016 כתבתי מכתב פתוח לראש אכ"א ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה (נפגשתי בעקבותיו עם רמ"ח נפגעים פעם אחת, אבל לא היה לזה המשך). 
  2. בינואר 2017 נתתי הרצאת TEDx, והתנצלתי בפני אמי ואחותי שלא אהיה זמינה להן בכלל בחודש שלפני (חוויה שיצאתי ממנה במפח נפש גדול, אבל נראה שלפחות המסר שלי כן עובר דרכה, על אף הכל)
  3. ביולי 2017 פתחתי דיון בנושא מוות דיגיטלי בועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת.

וזהו. לא היה לי ואין לי יותר זמן מזה. מסתבר שלהיות בת להורים מבוגרים שאחד מהם חולה וסיעודי זו משרה מלאה, ולעקוב אחרי כל מה שקורה בעולם בתחומי מוות דיגיטלי, ולכתוב ולערוך ולתרגם וללמד ולהרצות ולהתדפק על דלתות כדי לקדם את הנושא, זה הכל דברים שמצריכים זמן. הרבה זמן. שכבר אין לי.
אני מתנצלת בפני כל מי שנעלמתי להם/ן מקצועית, שעניתי להם על מיילים באיחור או שלא עניתי להם/ן בכלל - חשבתי שזה זמני, שיהיה לי יותר זמן בהמשך – והזמני נהיה קבוע. 

סיבה # 2: כבר אין לי את האנרגיות הנפשיות והכוחות הנפשיים הנדרשים


יונית צוק הבלוגריסטית ביקשה ממני ביוני 2017 ש:"אשלח שלוש דקות של טיפים לבלוגריות שסיימו את הקורס השנתי שלה" כיוון ש:"שמי עלה השנה מספר פעמים בתור מקור להשראה". 

עניתי לה שהטיפ שלי לא מצריך שלוש דקות: "תבחרו נושא שגורם לכן לבכות פחות, לא נושא שגורם לכן לבכות יותר".



כן, קידום הנושא הזה חשוב, זה נתן לי משמעות בשנים שבהן הייתי כל כך אבודה אחרי המוות של טל וראיתי בכך שליחות - אבל שילמתי על כך מחיר רגשי כבד. 

במהלך כל השנים האלו, בכל פעם שהרציתי או לימדתי, והרבה פעמים גם כשכתבתי, הרגשתי שמה שאני עושה זה לקחת את הלב שלי ולהעביר אותו על פומפייה. ואני לא יכולה לעשות את זה יותר. אין לי יותר את הכוח לעשות את זה. 

בעקבות המחלה של אבא כבר אין לי יותר משאבים נפשיים זמינים. הורה דמנטי וסיעודי זה לא רק מעסיק פרקטית, זה גם סוחט ומעציב רגשית. 

אני מחוברת למוות דיגיטלי רגשית, אני לא יכולה סתם לחקור את הנושא הזה בצורה עניינית ומרוחקת. התחברתי בכל פעם לכאב שלי ולכאב של אחרים, והקהל או הסטודנטים (או הקוראים) הרבה פעמים התחברו לנושא דרך הכאב הזה. ואין לי יותר כוח להיות מוקפת בכאב כל הזמן, של עצמי ושל אחרים/ות. 

אני מרגישה ש"נשרפתי". ש-I burned out. שאני לא יכולה יותר. 

אני לא יכולה להיות יותר במצב הזה בו כשמישהו/י מתייג/ת אותי באיזו קבוצה או על איזשהו פוסט של מישהו/י שהוא/היא לא מהחברים/ות הקרובים/ות שלי בפייסבוק, המחשבה הראשונה שלי היא: "אוי לא, מי מת/ה?





סיבה # 3


אני לא רוצה לעשות sugar coating לדברים: אני פורשת גם כי אני מתוסכלת, פגועה ומאוכזבת מכל מיני דברים שקרו - ולא קרו - בארץ בשנים האחרונות בהקשר של מוות דיגיטלי. מגופים ומא/נשים שחשבתי שהם/ן בני/בנות ברית שלי, והסתבר שלא. 


יכול להיות שצריך להשקיע יותר זמן ומשאבים ממה שאני יכולתי להשקיע בשבע השנים האחרונות כדי שדברים יזוזו, אבל אין לי יותר לא מזה ולא מזה. 

השילוב של שלוש הסיבות האלו יחד הביא אותי להכרה ש- זהו. אני לא רוצה, יכולה או מוכנה להמשיך ככה יותר. אז אני פורשת. 


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


מה בהמשך? 

  1. הבלוגים יישארו באוויר. 
  2. אמשיך לעבוד במשרה מלאה ב"ההורים-שלי-בני-83-ו-85-ואבא-שלי-חולה-בדמנציה". לא יודעת כרגע להגיד מעבר לזה.
  3. אשאר ב-Board של ה-Digital Legacy Association באנגליה. אני לא יכולה להתחייב לשום תפקיד ספציפי או לקחת על עצמי אחריות כלשהי בגלל סיבה # 1, אבל אשמח לעזור להם אם וכאשר אוכל, במה שאוכל.
  4. אני ממליצה לכם/ן בחום לראיין במקומי את פאולה קיאל הישראלית שחיה באנגליה, שכן היא כרגע הישראלי/ת היחיד/ה שאני סומכת עליה שמבינה מספיק את הרוחב והעומק של הנושא ואת הרגישויות שהוא מביא איתו.
    פאולה דוקטורנטית במחלקה לתקשורת ב-LSE בלונדון. במסגרת המחקר שלה היא בוחנת אתרים שמאפשרים למשתמשים לתכנן את הנוכחות הדיגיטלית שלהם אונליין אחרי המוות. המאמר שלה ״פרקטיקות של חיים קולקטיביים אחרי המוות: ניתוח מולטימודאלי של אתרים לתקשורת דיגיטלית אחרי המוות״ קיבל את פרס מאמר הסטודנטים המצטיין לשנת 2016 מטעם איגוד חוקרי אינטרנט בינלאומי.
    אני ממליצה על הרצאת ה-TEDx שלה (באנגלית), או כשלעצמה כי היא מעניינת ובנויה היטב, או כדי ללמוד עוד על המחקר שלה. שם ההרצאה הוא: "Keeping Communications Alive When You're Dead".
    עוד מידע ודרכי יצירת קשר איתה תוכלו למצוא באתר הזה או בעמוד הפייסבוק הזה.  

פאולה קיאל 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


מה אתכם/ן? 


  1. ת-ג-ב-ו. תגבו תגבו תגבו תגבו תגבו.
    תגבו את הדברים שלכם/ן, של יקיריכם/ן החיים ושל יקיריכם/ן המתים.
  2. אל תדווחו לפייסבוק על א/נשים כמתים.
  3. תחליטו מה אתם/ן רוצים/ות שיקרה עם מה שיישאר אחריכם/ן דיגיטלית לאחר מותכם/ן ואז תעשו משהו לגבי זה
  4. מוות דיגיטלי זה נושא רחב, מורכב, רגיש ושיש לו הרבה זוויות. אל תעשו את הטעות של להסתכל עליו רק מפריזמה צרה, במיוחד לא מהזווית המשפטית בלבד.
  5. אל תעשו את הטעות של להקשיב לא/נשים שכתבו על זה פעם אחת אז נדמה להם שהם כבר מומחים למוות דיגיטלי.
  6. אני מתפטרת מתפקידי כ"סוכנת של שינוי" - אבל אתם/ן - כל מי שקראו את מה שכתבתי, צפו בהרצאות שלי, נכחו בשיעורים / הרצאות שלי ומבינים/ות על מה אני מדברת, למה זה חשוב ועד כמה זה חשוב: אני ממנה אתכם/ן, את כולכם/ן, להיות מעתה "סוכנים של שינוי" בעצמכם/ן, ולהמשיך לקדם את הנושא הזה הלאה.
זהו. אני מקווה שעשיתי מספיק רעש / יצרתי מספיק גלים / זרקתי מספיק אבנים / צלצלתי בפעמונים מעל מספיק ראשי גבעות - תבחרו את הדימוי החביב עליכם/ן – כדי שהאדוות של העשייה שלי ימשיכו להתפשט גם בלעדי. 

ואם וכאשר יקרו דברים בתחומי המוות הדיגיטלי בארץ ובעולם - ויקרו, השאלה היא רק כמה א/נשים ימותו לפני כן - אז
כן, חבל לי שלא אהיה שם כשזה יקרה, במיוחד אחרי כל מה שכבר השקעתי בעניין, כולל כספים ודמעות,
וכן, אני מודאגת מהכיוון שדברים עלולים לקחת אם לא אהיה מעורבת,
ו
כן, חבל לי על כל החומרים שכבר אספתי ועוד לא הספקתי לכתוב עליהם או ללמד אותם,
וכן, זה יחסר לי, שכבר לא אראה באופן קבוע את האור שנדלק בעיניים של א/נשים בקהל כשהם רואים/ות את התמונה של טל לראשונה, או שומעים/ות את שמו לראשונה
אבל אני לא יכולה יותר. 

פוסט פרישה, חלק ראשון

שום דבר מזה לא היה מתוכנן. 

למדתי הכל תוך כדי תנועה:

איך לכתוב פוסטים בבלוג (117 פוסטים מפורסמים בבלוג באנגלית ו-223 בבלוג בעברית, נכון לרגע כתיבת פוסט זה) 

איך לכתוב טורי דיעה בעברית (הארץ, העין השביעית, Geektime, ynet)


איך לכתוב op-ed באנגלית 



איך לערוך סקר 


איך לכתוב מאמרים (אחד התפרסם בפינלנד ואחד בגרמניה






איך לבנות הרצאה של 20 דק', איך לבנות שיעור של שלוש וחצי שעות, וכל מה שביניהם



איך לבנות מצגת להרצאה או שיעור (Prezi זה נפלא!)

איך לדבר בפתיחת דיוני ועדות בכנסת (2014, 2017)


איך לכתוב מדריכים (אחד לגבי פוסטים אובדניים ברשת, אחד לגבי מוות דיגיטלי)




איך לעמוד מול קהל של חמישה א/נשים ואיך לעמוד מול קהל של 2,000 איש 


לצערי אין תמונה או וידאו עם ה-Point of view הזה:
עמדתי על הבמה של האופרה הישראלית-המשכן לאמנויות הבמה
בפני קהל של 2,000 איש


איך לשים את מה שמה שכולם/ן אומרים/ות בצד, להפסיק לקרוא את ההערות והמשובים שלהם/ן, לעצור את הכל לרגע, להתכנס לתוך עצמי ולהתמקד פנימה, כי עם כל הכבוד לכולם/ן, אני זו שהולכת לעמוד על הבמה ואני יודעת מה חשוב לי להגיד

איך ללמוד בעל פה, תוך חמישה ימים בלבד (לצערי) טקסט באורך 12 דקות 

איך לעצור באמצע, אפילו שזה מצולם ואפילו שאני מול קהל של 2,000 איש, ולשתות מים, אם זה מה שאני צריכה 

איך ליזום פגישות עם א/נשים 



וחשוב לי להגיד תודה


כי שום דבר מזה לא מובן מאליו: 

תודה לכל מי שראיין אותי ו/או כתב על הבלוגחדשות ערוץ 2, חדשות הלילה ערוץ 2, חדשות ערוץ 10 (המגזין – סמדר פרי, המגזין – אשרת קוטלר), חדשות הלילה ערוץ 1, ערוץ 10 (צינור לילה, לונדון וקירשנבאום, אורלי וגיא, דני רופ), i24news, ערוץ 20, BBC – Radio 4, רשת ב' (קרן נויבך, נתיב רובינזון, צ'יקו מנשה), גלי צה"ל (ירון וילנסקי, יעל דן), 103 FM (גיא זהר, בן כספית ואריה אלדד, דנה ספקטור ורן שריג, גבי גזית), The Telegraph, הארץ, ynet, The Marker, כלכליסט, לאישה, Mako, Nexter, וואלה Tech




תודה לכל מי שהזמינו אותי להרצות או ללמד 



- ממצב בו הייתי מוכנה להרצות בחינם בכל מקום בארץ העיקר שישמעו את מה שיש לי להגיד, עברתי למצב שמשלמים לי מאות ואחר כך אלפי שקלים להרצאה, ותודה לדבורית שרגל שנזפה בי: "תפסיקי להרצות ללא תשלום!"



תודה לד"ר רועי צזנה ולד"ר קתרין דבולינג מגרמניה ואנו הארג'ו מפינלנד שכתבו איתי את המאמרים 

היו כל מיני דברים קטנים-גדולים בדרך, למשל: 
התלהבתי כשאחרי כל כך הרבה פעמים בהן קראתי "קפטן אינטרנט" - כתבתי בעצמי ב"קפטן אינטרנט"! (ועל הדרך קיבלתי אח-לא-ביולוגי, עודד ירון), אז תודה על ההזדמנות והאמון 

התלהבתי כשחנן כהן הפנה מ"לא רלוונטי" אלי! אחרי כל כך הרבה פעמים שבהן אני הפניתי - ומפנה - אליו, אז תודה על ההכרה 

התלהבתי כשכל זכות הפנו מהאתר שלהם לבלוג שלי, אז תודה שאתם רואים אותי כמקור בר-סמכא.  


תודה לא/נשים הרבים/ות שעזרו לי לאורך שבע השנים האחרונות בכל כך הרבה צורות, דרכים ואופנים, בכל פעם מחדש, בין אם חד-פעמית ובין אם באופן קבוע, לכל מי שפרגנו, שתמכו, שהיו שם בשבילי לאורך הדרך. אני באמת אסירת תודה. 

והיום, 2/3/2018, שבע שנים אחרי שאחי נהרג ב-2/3/2011, אני פורשת מהעיסוק במוות דיגיטלי. 

חלקו השני של פוסט הפרישה נמצא כאן

יום חמישי, 1 במרץ 2018

מה עוד ניתן לעשות?

באפריל 2014 נכחתי כמאזינה בלבד בכנס המוות הדיגיטלי הראשון מסוגו: Death Online Research Symposium (או DORS1) שהתקיים באנגליה. סיכמתי את החוויה בבלוג באנגלית: היום הראשון, היום השני

באוגוסט 2015 התקיים הכנס השני של Death Online Research Symposium, והפעם היה לי ברור שכבר לא יספיק לי להיות רק מאזינה מן הצד. גם היה לי ברור שלא יעניין אותי לדבר על מחקר או סקר, או לנהל פאנל שידון בנושא מסויים: אני אדם פרקטי, וקיוויתי לצאת מההזדמנות הזו של להיות בקרב מומחי מוות דיגיטלי מרחבי העולם עם משהו פרקטי ביד, לא רק עם "שיח בנושא". 

כשעניתי על הקול הקורא לכנס שלחתי בקשה מעט יוצאת דופן ושמחתי כשהועדה שהובילה את הכנס אישרה אותה: לערוך מפגש סיעור מוחות, "שולחנות עגולים", סביב השאלה "מה עוד ניתן לעשות?". 

DORS2 התקיים גם הוא באנגליה. כחלק מסיכום היום הראשון שלו, תוכלו למצוא בבלוג באנגלית חלק מנוסח ההצעה שהגשתי, תמונות ממהלך המפגש ואת הוידאו של חלקו הראשון של המפגש: הצגת הנושא על ידי
את סיכום היום השני של DORS2 ניתן לקרוא בבלוג באנגלית כאן


מאז שחזרתי לארץ באוגוסט 2015 החומרים שנאספו במהלך חלקו השני של המפגש שכבו וחיכו שאסכם אותם. הנסיעה הזו היתה מאד טעונה עבורי רגשית: הכנס התחיל ביום הולדתו ה-60 של טל, נסעתי לבד, מטעמי תקציב טסתי ולנתי באמצעים מאד לא נחים, וחזרתי לפה גמורה, מרוקנת ומותשת, ופשוט הנחתי את כל החומרים האלו בצד אז, ומאז. 

DORS2, 17/8/2015, אנגליה

צולם במהלך חלקו השני של הסשן


עכשיו, לקראת פרישתי, היה לי ברור שאני רוצה לחזור לחומרים מאז ולסכם אותם על מנת שיצאו לאור, ותודה ענקית לרונית לביא, גיא שרת ומיכל אדם על עזרתם, מפאת קוצר הזמן שעמד לרשותי לנושא כרגע.  

את תוצאות חלקו השני של המפגש תוכלו לקרוא בבלוג באנגלית כאן
אני מודה לכל באי DROS2 שלקחו חלק בסשן זה ותרמו מידיעותיהם/ן. 


אל DORS3 שהתקיים בדנמרק במרץ 2017 לא יכולתי להגיע, כתבתי מרחוק סיכום קצר שלו שניתן לקרוא כאן

על הקול הקורא שפורסם לאחרונה לקראת DORS4 שיתקיים באנגליה באוגוסט 2018 תוכלו לקרוא כאן


יום רביעי, 28 בפברואר 2018

צוואתה של מאי פלג

נפלה בחלקי הזכות לקרוא את צוואתה של מאי פלג. ואני אומרת זכות כי זה מסמך אנושי מרגש, ואני משתמשת בצירוף המילים הזה בלי אף טיפת ציניות. כשקראתי את צוואתה הרגשתי שנפלה בחלקי הזכות להתוודע לאישיות מיוחדת, יוצאת דופן, מרשימה ונוגעת ללב, שידעה שהיא הולכת למות כי היא בחרה לסיים את חייה בעצמה, ועשתה כמיטב יכולתה להסדיר, להבהיר ולטפל בכל מה שרק יכלה טרם מותה, והיא עשתה זאת ברגישות, באכפתיות, בתשומת לב ומתוך מחשבה רבה. 

מה שעורר את סקרנותי המקצועית בנוגע אליה והוביל אותי לבקש לראות את צוואתה - ואני מודה מאד לאלו שאישרו לי לראות אותה ולכתוב עליה - היה הפרסום הבא מתוך פרופיל הפייסבוק שלה לאחר מותה




"רגע", תהיתי לעצמי: "אם, לבקשתה של מאי, הפרופיל שלה נשאר פעיל במתכונתו הנוכחית ולא כפרופיל מונצח ("דף זיכרון של פייסבוק", כדבריה), (כתבתי פוסט נפרד על עד כמה הבקשה הזו לא מעניינת את פייסבוק), האם זה אומר שהיא השאירה בצוואתה הנחיות שקשורות גם להיבטים הדיגיטליים של חייה?". הסתקרנתי, פניתי, קיבלתי אישור תחילה לקרוא את הצוואה ולאחר מכן לכתוב עליה. 

אז מה ואיך כותבת אישה שרוצה להסדיר את כל ההיבטים של חייה טרם מותה? 


החלקים הרלוונטויים מצוואתה של מאי

אני מוצאת את זה מרתק: הרצון הזה לחשוב על הכל, להבהיר ולהסדיר הכל מראש, כשאת צריכה לחשוב שנים קדימה. 

הראיתי את החלק הזה מהצוואה לעו"ד יהונתן קלינגר שעוסק בטכנולוגיה: 
"היא עשתה את הדבר הנכון כשמינתה את מי שמינתה לנהל את הנכסים הדיגיטליים שלה. הבעיה היחידה היא שפייסבוק, גוגל וחברותיהן לא ממש מרשות זאת בתקנון. לכן, מה שצריך עוד לעשות כדי לאפשר צוואות כאלו זה לחייב אותן להוציא מהתקנונים שלהן את הסעיפים האלה, שבעצם לא מכבדים את רצון המת/ה" 

<<>>את מה שכתוב בפוסט הזה עד כאן כתבתי בדצמבר 2015 - ינואר 2016, וחזרתי לזה עכשיו: פברואר 2018, כי זה אחד מהפוסטים שהיה לי הכי חשוב לסיים ולהעלות לפני פרישתי.
ראיינתי אז שניים/שתיים מחבריה/חברותיה הקרובים/ות ביותר של מאי, שיישארו בעילום שם כבקשתם/ן, וחזרתי עכשיו אל מה שכתבתי לעצמי אז במהלך שיחתנו.
אני מודה להם/ן על הסכמתם/ן לראיון ועל רשותם/ן לכתוב עליה<<>>



באופן לא מפתיע, פייסבוק אכן לא כיבדה את רצונה של מאי, והפרופיל שלה כן הונצח (הזדמנות מצוינת להזכיר ל/אנשים לא לדווח על א/נשים אחרים/ות כמתים/ות לפייסבוק. כתבתי על כך בפוסט "פייסבוק ומוות - סדר בבלגן"): 


צילומסך של הפרופיל של מאי בפייסבוק
המילה Remembering היא האינדיקציה שלנו לכך שזהו פרופיל מונצח 


כשפרופיל מונצח יש לכך כל מיני השלכות, והן בלתי הפיכות, כי הפיכת פרופיל למונצח היא פעולה בלתי הפיכה.
אחת מהן היא - כמו במקרה הזה - שאתם/ן עלולים/ות למצוא את עצמכם/ן
פתאום נעולים/ות מחוץ לפרופיל של יקירכם/ן / יקירתכם/ן, ללא התרעה מוקדמת, ולא תוכלו להיכנס אליו שוב. 

מה שאני כותבת פה היה תקף במקרה של מאי אבל יכול להיות תקף בדיוק באותה מידה לגבי כל אחד ואחת מאיתנו:
במדיניות הנוכחית של פייסבוק, ברגע שאדם (וזה יכול להיות אדם זר שכלל לא הכיר את מאי אישית ובטח שלא הכיר/ה את רצונותיה ומשאלותיה - שזה חלק גדול מהבעיה!) מדווח/ת לפייסבוק על אותו פרופיל כפרופיל של אדם מת, ופייסבוק עוברת על הדיווח והוא נראה לה אמין - באותו רגע פייסבוק הופכת את הפרופיל לפרופיל הנצחה.
וכן, זה קורה גם אם יש לכם/ן את שם המשתמש והסיסמה הנכונים (לחבריה/ותיה של מאי היו אותם) - לא תוכלו להיכנס יותר.
וכן, זה קורה גם אם הנפטרת נתנה לכם/ן רשות מפורשת כן להיכנס ו/או נתנה 
הנחיות מפורשות מה היתה רוצה שיקרה - ושלא יקרה - עם הפרופיל הזה לאחר מותה (לחבריה/ותיה של מאי היו רשות והנחיות ברורות - כולל במדויק שהיא לא רצתה שהפרופיל שלה יהפוך לפרופיל הנצחה) - לא תוכלו להיכנס יותר ולא תוכלו למנוע מהפרופיל להפוך לפרופיל מונצח. 

כלומר, יש לפייסבוק את היכולת לא לכבד את רצון המת - במקרה הזה, לא לכבד את רצונה של מאי - ויש לפייסבוק את היכולת 
לנעול מחוץ לפרופיל את הא/נשים שמאי עצמה בחרה שכן יוכלו להמשיך ולהיכנס לפרופיל שלה לאחר מותה. 



כאמור, דמותה של מאי סיקרנה אותי מקצועית עוד לפני שנתוודעתי לתוכן צוואתה, ודמותה סיקרנה אותי אף יותר הן מקצועית והן אישית לאחר קריאת הצוואה, ולכן ביקשתי לשוחח עם שניים/שתיים מחבריה/חברותיה הקרובים/ות ביותר, שיישארו בעילום שם, כבקשתם/ן. 

(כאמור, שיחה זו התקיימה לפני יותר משנתיים וחזרתי אליה עכשיו: יתכנו אי-דיוקים בגלל הזמן שחלף מאז עריכת הראיון ועד כתיבתו וכמובן יתכן שחלו מאז שינויים - הדברים נכונים לזמן כתיבתם דאז) 



"מאי היתה אישיות סוחפת, כריזמטית: כשהיא נכנסה לחדר, תוך שתי דקות היא כבר היתה המובילה בו. לא ממקום שהיא לוקחת את ההובלה מא/נשים, אלא ממקום שהם/ן נותנים לה את ההובלה. מנהיגה טבעית. "קונטרול פריק", מאד מתוכננת מראש.
אישה טכנית, מבינה במחשבים, מכירה אותם, מתעסקת איתם - התחום הדיגיטלי לא היה זר לה. היא השתמשה במחשב נייד שהיא בנתה בעצמה לעצמה מכל מיני מחשבים. כשלא/נשים היו בעיות - היא היתה הכתובת. היוותה מוקד תמיכה להמון א/נשים. וזו היתה תמיכה חד צדדית: שהיא תומכת בהםלא הופתענו מהתגובות על מותה בפייסבוק: ידענו כמה שהיא היתה משמעותית לא/נשים, ולכמה א/נשים היא היתה משמעותית. 

היא השאירה לנו את הסיסמאות שלה מראש, כחלק מהצוואה. יש לנו את הסיסמה לגוגל דרייב שלה. בכל מה שנוגע לפייסבוק היא היתה מאד ברורה: שלא יהפוך לזיכרון אלא ימשיך להיות פרופיל פעיל, לשנה. מינתה אחד/ת מאיתנו כ-Legacy Contact שלה. היתה מאד מפוקסת על איך ומה היא רוצה, הסבירה מה ומי, חילקה תפקידים, הכל היה ידוע ומתוכנן מראש, התפקידים היו כתובים מראש - היא ביימה את הכל. גם את טקס הפרידה ממנה היא תכננה וכתבה: השאירה הנחיות כתובות על Disk on Key. כל מה שקשור לטקס היה מוכן מראש: איפה יש מקום למי לדבר אם הוא/היא רוצה, מי המנחה. היא אמרה לנו מראש שיהיה Disk on Key כזה ואכן מצאנו אותו בין החפצים שלה. היא השאירה אותו עם פתק, כדי שלא יהיה ספק שזה זהעל ה-DOK היתה רשימת אנשים שצריך להודיע להם אישית. היו רגישויות מסויימות: מי מכיר/ה את מי, מי יכול/ה להודיע למי, למי אפשר להתקשר בשבת ולמי לא, למי להודיע ראשון/ה ולמי שני/ה, היא גם אמרה מראש מי יצטרך להודיע. כל ההתנהלות שלה בהכנות הקפדניות לקראת מותה היתה נטו ממנה, היא לא נעזרה באחרים. הכל נבע ממנה, הכל לבד. היא השאירה הוראות מפורשות לגבי הטלפון: להשאיר את הקו פעיל לשנה ואז להפוך אותו לקו לשיחות נכנסות בלבד, ללא תשלום. חשבון הטלפון לא היה על שמה כך שלא היה צריך לעשות העברות בעלות ואפשר היה לשלם את החשבון ברצף. 


בחודשים האחרונים לחייה מאי עשתה המון גיבויים. היא עבדה חודשים כדי לגבות את הכל. סרקה מאות תמונות, רשמה על כל אחת מי זה, מאיזו שנה ומה רואים. כששמעה על עדי טלמור ושוויץ התבאסה מכך שמישהו כבר עשה לפניה את הכל בצורה מסודרת: עדי כתב מראש את מה שיאמרו ומה שישדרו לאחר מותו, ובחר מראש את השירים שהוא רוצה שישמיעו אחרי מותו, אבל מאי אמרה: "אני אעשה את הכל אפילו עוד יותר מסודר ממנו!". לפני מותה היא מחקה מהטלפון שלה הכל, כך שאפילו שיחות אחרונות לא היו, ואז עשתה שני צילתוקים: למשטרה ולבית החולים הפסיכיאטרי - שני המקומות שהתקשרה אליהם בחייה ולא קיבלה מהם מענה. כמה מרשים. כמה סימבולי. היא מתה כפי שהיא חיה. 

לאחר מותה, גילינו ש: כל הגיבויים שעשתה במשך חודשים? היא השמידה את כולם. כל התמונות שסרקה וציינה את פרטיהן בדקדקנות? היא מחקה את כולן. המחשב הנייד שבנתה לעצמה? היא מחקה ממנו הכל. השאירה מחברת וחצי פיזיות. מחקה את הפיקאסה. היה גיבוי סמסים וגם אותו ישבה למחוק. בהתחלה היא תכננה להשאיר אצלנו עותקי תמונות, אבל אז גם את העותקים הדיגיטליים היא בסוף לא השאירה.
יש לה בלוג שמתישהו ניכנס אליו, אבל אנחנו כבר יודעים/ות שלא יהיה שם הרבה. 
זה היה מאכזב ומפתיע לגלות שהיא בחרה להשמיד כל כך הרבה חומרים. אפילו התסריט שכתבה על כל החיים שלה לא נשאר. אבל - זו היתה הבחירה שלה. מאי העבירה המון חומרים להארד דיסק נייד ואז מחקה אותו. אנחנו יודעים/ות שאפשר לשחזר מתוכו, וכן, זה מפתה - אבל אנחנו נכבד את הבחירה שלה ולא נעשה את זה. מהטלפון היא מחקה הכל, גם את כל האפליקציות. שיחזרה הגדרות יצרן.
קראה את כל ההודעות, גם בפייסבוק, ואז מחקה את כולן. השאירה בטלפון רק את אנשי הקשר. אמרה מראש לא/נשים ששיחות פרטיות יגיעו לא/נשים אחרים/ות.


אחרי שמישהו/י דיווח/ה לפייסבוק שמאי איננה וכתוצאה מכך הפרופיל שלה הפך להיות פרופיל מונצח, גילינו שזה בעצם מקל עלינו. בדיעבד אנחנו שמחים שכך קרה, כי כל כך הרבה אנשים רצו להמשיך לכתוב למאי, לדבר עם מאי, והיה לנו מוזר לכתוב בשמה. זו לא היתה הרגשה טובה.
הנחנו שבפרופיל שלה יהיה צורך בניהול: למשל, כשעדיין יש לך גישה לפרופיל את/ה יכול/ה למחוק בעצמך תגובות נאצה שמתפרסמות בו, לא צריך לדווח לפייסבוק ולחכות שהם יעשו עם זה - או לא יעשו עם זה - משהו. אבל בפועל לא נתקלנו במשהו שהצריך מחיקה. שמנו במייל שלה מענה אוטומטי: "מאי כבר לא זמינה במייל, היא בחרה לשים קץ לחייה ולסיים את הסבל, מוזמנים להתעדכן בפייסבוק", אבל אחרי כמה זמן ביטלנו אותו, כי רצינו להשאיר את המייל שלה כערוץ תקשורת לא/נשים, ואם מישהו/י רוצה לכתוב לה, לשלוח לה מייל, אז שלא יקבל/תקבל ככה בבת אחת ישר לפרצוף את זה שמאי מתה. בהתחלה גם שלחנו הודעה לכל מי שהתקשר/ה או סימס/ה, אבל לא לאורך זמן. אנחנו יודעים/ות שיש לפחות אדם אחד שככה הוא/היא גילה/גילתה על מותה: מהסמס שקיבל בחזרה. אנחנו יודעים/ות שיש א/נשים שמעוניינים/ות לשמור על האפשרות להתקשר גם אם לא עונים/ות. יש מישהי/ו שביקש/ה לקבל פעם בשבוע משהו שיישלח אליה מהטלפון של מאי". 





ברט ווסטון היה צלם אגדי באמריקה: 




צילומים שלו הופיעו בתערוכה כבר בגיל 17, ותערוכת יחיד שלו הוצגה כבר בהיותו בן 21. 

הנה שני צילומים שלו מתוך הסדרה "White Sands":


 Dunes, 1946 

Dunes and Mountains, 1945 


הוא נפטר בשנת 1993 בגיל 81, ובמשך כל מהלך חייו צילם, הציג, ונחשב לאחד מעשרת צלמי העילית שצילומיהם הם הנאספים ביותר על ידי מוזיאונים באמריקה.

ובגיל 80, הוא התיישב ליד האח, ושרף במו ידיו את כל הנגטיבים של כל התמונות שצילם בחייו - מלבד 12. 


12/1991
The Daily Gazette 

כל עולם האמנות רעש וגעש, אבל זו היתה הבחירה שלו. גם כאן מדובר באדם שהיה "קונטרול פריק" ורצה לשלוט במה שיקרה למה שישאיר אחריו: "רק אני יכול להדפיס את התמונות שלי כראוי... אני לא רוצה שכל מיני מורים ותלמידים ידפיסו את הנגטיבים שלי", אמר


בכל שבע השנים האחרונות, הדבר היחידי שיכולתי להגיד שנכון לגבי כולם/ן זה שאין תשובה אחת נכונה. זה כל כך פרטי, כל כך אישי, ההחלטה מה היינו רוצים שיקרה עם העולם (הדיגיטלי) העשיר שלנו אחרי מותנו. 


דיברתי על כך גם בהרצאת ה-TEDx שלי: "אני לא אומרת שאין למתים זכות לפרטיות. העניין הוא שאין תשובה אחת שמתאימה לכולם... הבחירה והיכולת לקבוע את גורל חיי הנצח הדיגיטלייים שלכם צריכה להיות בידיכם".


מאי היתה כל כך מודעת ומדוייקת (זה מאד נדיר שבצוואות א/נשים מתייחסים/ות גם להיבטים הדיגיטליים של מה שישאירו אחריהם/ן) - ועדיין, גם כשאנחנו מודעים/ות ומדייקים/ות, ההחלטות האלו לא בידינו, ואני מקווה שזה ישתנה בהקדם.